באותם רגעים שרציתי לכתוב לך – שי עמית

באותם רגעים שרציתי לכתוב לך - שי עמית

באותם רגעים שרציתי לכתוב לך – שי עמית

היא ישבה מולי בקצה השני של הבר. מדי פעם הסתכלה לי ישר בעיניים. לא הבנתי מה היא עושה שם, כל כך לא קשורה למקום הזה. נראית רגועה. נראה לי שעוד כמה אנשים הבחינו בה ולא הבינו מה הקשר. אני מכיר אותה, אני בטוח. חבר שלי אמר שהיא נראית לו קצת "ביצ'ית" כזאת, ואני אמרתי שלדעתי היא סתם משחקת אותה.

היא קמה, התקרבה אלינו, ירקה לשנינו בפנים ומיד נגבה את פנינו.

 "סליחה." אמרה והבטיחה שהיא מוכנה לחבק אותנו עד יום מותנו.

"מה זאת אומרת?" שאל אותה חבר שלי.

"אני מוכנה להיות שלכם,"

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"מציאות." היא פתחה בקבוק מים והגישה לנו.

"עזוב אותך! זה מציאות זה?! זה חרא!" הוא קם ללכת ואני נשארתי להביט בה.

 לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה למרות שהוא הפציר בי להתעסק בחיי. לא הקשבתי לו והחלטתי להיפגש איתה שוב, ומאז אנחנו יחד.

 לפעמים חשבתי שהוא צודק, לפעמים חשבתי שהוא טועה. מדי פעם הוא עוד היה מזכיר לי איך היא ירקה לי בפנים כמה פעמים מאז שאנחנו ביחד. אני אמרתי לו שככה זה עם מציאות, עוד מהיום הראשון שהכרנו, שחוץ מהמגרעת הזאת שמדי פעם היא לא שולטת במוחטות שלה, היא מדהימה. וחוץ מזה, כשהיינו פרודים חצי שנה הסתובבתי בברים אחרים לחפש אחת אחרת והדבר היחיד שהבנתי – זה שלכל דפוקה אחרת שפגשתי היו את המגרעות שלה, לפחות שלי אוהבת חומוס עם גרגירים.

 "אנחנו עוברים לגור ביחד." אמרתי לו.

"איך אתה יכול לחיות עם המציאות הזאת?! אתה לא מבין שהיא חרא?!"

"אולי היא חרא אחי, אבל היא החרא שלי."

 לרכישה דרך indibook  לרכישה דרך mendele
 לרכישה דרך e-vrit לרכישה דרך netbook
לרכישה דרך בוקסילה לרכישה דרך גטבוקס

ברמן - שי עמית