אם כתיבה היא אמנות, מדוע צריך כללים?

מאת עדי איצקוביץ

נכון, כתיבה היא אמנות, אבל לפני הכול היא אקט תקשורתי בין הכותב לקורא.

ישנם כללים בראש ובראשונה על מנת ליצור שפה משותפת וקונבנציות על מנת שנשדר על אותו גל ונבין זה את זה.

אולי יהיה מאוד אמנותי לכתוב רומן בן 300 עמודים בקוד אתב"ש, אבל איש לא יקנה אותו כי זה יהיה כמעט בלתי אפשרי מבחינת הקורא להבין את המסר.

אם התקשורת בין הכותב לקורא מפורקת, אז שום דבר לא עובד.

בכדי לקיים את התקשורת החשובה כל כך, ישנם כללים והסכמות הדדיות. החל מכללי סימני הפיסוק שעוזרים לקורא להבין על מה מדבר המשפט, שלעתים אף משנה את משמעותו לגמרי, לדוגמה: "לא אני עשיתי זאת!" לעומת "לא, אני עשיתי זאת!". כותב שיכניס פסיק במקום הלא נכון או לא יכניס פסיק כשצריך עלול לפגוע בקו התקשורת בינו לבין הקורא ובכך לפגוע בהבנת הדברים המועברים.

הדבר נכון גם להבחנות הז'אנריות ולכל הכללים האחרים. הדבר האחרון שתרצו הוא לכתוב סאטירה מצחיקה וגאונית ולקבל את התגובה: "הרומן הזה לא רציני, ילדותי ומטופש", או לקבל את התגובה: "זה ספר מדע בדיוני גרוע," כאשר כתבתם בכלל ספר פנטזיה.

רק כאשר שני הצדדים מכירים את הכללים ו"משחקים" לפיהם, אז אפשר גם לשבור אותם באופן מחושב ובצורה שתגרום הנאה לקורא המופתע מהמקוריות, ולא תגרום לחוסר הבנה ובלבול ותסכול.

אני תמיד ממליצה לכותבים מתחילים ללמוד את הכללים, ולכתוב לפחות ספר אחד שפועל לפיהם, ורק אז להתחיל לשבור את הכללים בצורה מחושבת ונכונה לכל ספר ספציפי.