אלבום חתונות ומסור חשמלי – עדי איצקוביץ

אלבום חתונות ומסור חשמלי – עדי איצקוביץ

ביום שישי שעבר מצאתי את עצמי הולכת לעבר ביתם של הוריו של בעלי, כשבידי הימנית אלבום החתונה שלנו ובשמאלית- מסור חשמלי.

כמובן שחשבתי לעצמי על סמליות הדבר, וכמה שיכול היה להיות מגניב אם הסיפור יסתיים בכך שאני מכסחת לגזרים את אלבום החתונה עם המסור החשמלי, מול פניו החיוורות של בעלי וצורחת לו 'אני רוצה גט'. אבל לא אעשה זאת. ולא מפאת חוסר אומץ או משהו כזה, אלא מהעובדה הפשוטה שאני אוהבת אותו.

דפקתי דפיקה קלה ומיד פתחתי את הדלת. בדרך כלל כשמישהו אומר 'דלתי פתוחה תמיד' הוא מתכוון לכך באופן מטאפורי. אך לא כך הורי בעלי. הם באמת לעולם לא נועלים את הדלת. אבל נראה לי שזה מגיע פחות מהשקפת עולם ויותר מעצלנות והיסטוריה ארוכה של איבודי מפתחות.

רותי, אמו של בעלי, ישבה בסלון וראתה טלוויזיה. כשנכנסתי היא קמה ופנתה אלי בקריאת שמחה: 'הו! הנה הכלה המקסימה שלי!' הנחתי את המסור החשמלי בפינה ליד הדלת, וקרבתי אליה לנשקה.

"איפה אביעד?" שאלתי.

"מתקלח. מה שלומך?"

"מצוין." עניתי בחיוך רחב, "הבאתי לך את האלבום." אמרתי בגאווה והצגתי לה אותו. היא חטפה אותו מידי בשמחה, התיישבה והחלה לעבור עליו בעיון, כשהיא זורקת לחלל האוויר מחמאות רבות ככל האפשר על התמונות, על העיצוב, על האנשים ועל החתונה בכלל.

"איזה יופי! איך אתם נראים מדהים! זו הייתה חתונה מדהימה, עדי. אני אומרת לך, אין דברים כאלו. היום דודה ניבה מהקיבוץ התקשרה ואמרה שהיא מעולם לא הייתה בחתונה יותר יפה. והאוכל היה טעים… וואי! הנה רחלי. את יודעת, אחיינית שלה מתחתנת בעוד חצי שנה." היא המשיכה לדפדף ולהחמיא, ואני המשכתי להמהם בהסכמה, "אלבום יפיפה. עדי, פשוט אלבום נהדר. אני שמחה שלקחתם את הצלם הזה. מ-אוד יפה. אלבום מקסים."

הדלת נפתחה ומוטי, אביו של בעלי נכנס. מוטי הוא איש גבוה ורחב כתפיים, וקירח. ניגוד מוחלט לרעמת התלתלים של בעלי.

איחלנו 'שלום' אלה לאלה, בלא לפסוח על הנשיקות הארגנטינאיות המסורתיות.

"מוטי," אמרה רותי, "עדי הביאה לנו את האלבום-חתונה. בוא תראה, הוא ממש יפה."

"עוד מעט." הוא פנה אלי, "הבאת את המסור החשמלי?"

עניתי שכן, והצבעתי עליו. "אה, יופי." חייך ומיד לקח אותו בידיו. "טוב, אז אני הולך לסיים עם זה עכשיו." והוא פנה אל הדלת.

רותי קפצה ממקומה. "רגע, לאן אתה הולך?"

"פה לגינה. אני רוצה ליישר ולסדר את הגדר החיה."

"עכשיו?! אבל עוד מעט אוכלים."

"אי אפשר לעשות רעש לשכנים בשבת. עדיף עכשיו, לפני."

"אבל מוטי, זה ממש לא דחוף. אפשר גם מחר בערב. לך להתקלח, ונאכל."

"לא, לא. זה ייקח דקה ונסיים עם זה."

הוא יצא החוצה, ורותי יצאה בעקבותיו. כעבור כמה רגעים שמענו את קולו המטרטר של המסור החשמלי. רותי נכנסה כעבור עוד רגע. היא החלישה את האש מתחת לסירים, התיישבה שוב על הספה ולקחה לידיה את אלבום החתונה.

"הייתה חתונה מדהימה, עדי. ממש." מלמלה.

*

בעוד אביעד ואני מנווטים בינות לענפים גזומים בדרך לאוטו, פניתי אליו בשאלה: "תגיד, מה אתה חושב שיכול להיות הקשר בין אלבום חתונה למסור חשמלי?"

הוא הרים גבה. "למה את שואלת?"

"אני שואלת כי המשפט: 'ביום שישי שעבר הלכתי לביתם של הורי-בעלי כשבידי האחת אלבום חתונה ובשנייה מסור חשמלי', זה אחלה של משפט פתיחה לסיפור." עניתי.

הוא חשב בערך שנייה ורבע. "אבל אין קשר ביניהם." אמר בביטול, "אלבום חתונה מסמל חיבור, ומסור חשמלי מסמל הרס."

"חייב להיות קשר." התעקשתי. נכנסנו למכונית, ובעלי הטרי הסיע אותנו בחזרה הביתה. בזמן הנסיעה שיחקתי לי בהנאה עם טבעת הנישואין החדשה שלי. והבנתי.