לרחף – לימור שריר

לרחף – לימור שריר

אחזת בידי וריחפנו בתוך כחול הקורא לאין סוף, המעורר כיסופים לטהור, לעל חושי שעורר בנו רגיעה וחלומות בהקיץ. נסקנו יחד אל גג האמפייר סטייט בילדינג, אל בניין קונדה נסט, ואל גג בית קרייזלר. קל לרחף מעל הדברים בלי להתעמק בהם. אתה רואה הכול מפרספקטיבה שבה ככל שהאובייקט מרוחק יותר כן הוא נהיה קטן, מטושטש וכהה; אך לרגש עמוק, אמרתי, יש כוח מעבר לחוקי הטבע והוא מסוגל להעצים את בהירות התמונה כמו עיוור שממשש ציור ומדמיין את צבעיו או חירש שחש את העומד בקרבתו. חייכת וחיבקת את כתפי. נטלת את כף ידי ונשקת לה. הובלת אותי על פני שביל לבן ומלכותי, דרך שקט עמוק ומוחלט. חשתי כיצד הוא פועל על נפשנו כמו שתיקה גדולה אך עתירת אפשרויות.

ריחפנו מעל כיפת הישיבה יוניברסיטי, ואז הובלתי אותך מבעד לענן אל כיפת הטורקיז של בית הכנסת הגדול בפירנצה. ספק פוסעים ספק מרחפים חלפנו בחצר הגדולה, בתוך שורה של עצי הדר בפריחתם, אל המבואה המקושתת ואל המדרגות התלולות המובילות אל מושבי העץ. המוני מתפללים נהרו לשם מפיאצה דלה רפובליקה, ממהרים לתפילת קול נדרי בגולה ממלמלים בעברית-איטלקית לשנה הבאה בירושלים.

עומדת לבדי ליד החלון במלון קטן בפירנצה, לא הרחק מפיאצה דלה סניורייה. מוקדם בבוקר הרחוב ריק מאדם. מרצפות הבזלת רחוצות מהגשם שירד בלילה, ויונים אפורות המסתופפות על אדני החלונות של הכנסייה שממול מנתרות מטה, מפזזות על אבני הבזלת, מתמזגות בהן. מפתח הבניין שממול נשמע קולו המתנגן של הבידלו, אב הבית, משוחח שיחת רעים עם מישהו.

פעם כתבתי לך: "אתמול הבחנתי בכיכר הדואומו באישה שאת גילה קשה לאמוד. היא רכבה על אופניים, עצרה פתאום בפינת הרחוב וגבר מבוגר קרב אליה וליטף את לחייה. היא הרכינה לעברו את פניה וחייכה, והוא נטל את כף ידה ונשקה. מזכיר לך משהו? מוזר להגיע עד פירנצה כדי להבחין בתופעה של דה ז'ה וו. ואולי אדם מבחין במה שהוא רוצה לראות או להרגיש?"

בימים אחרים המשכתי לצפות אל העיר דרך החלון כאילו חיכיתי לבואו של מישהו. עם רדת הערב נתקלו עיני בצללים כהים שעלו מן הנהר ועטפו אט-אט את בתי העיר, את עצי האדר שעמדו בשלכת  ואת הרחובות. חסרת לי. קול צעדים נשמע מרחוק ואחר כך השתרר שקט, והעיר המעולפת שקעה אל תוך הלילה. השחור הזה היה בעיני אין וחידלון, שקט נצחי חסר תקווה שמדמה את המוות.

ואז הגיע מכתב ממך, ושוב הובלת אותי בריחוף מענג מעל בנייני ניו יורק. ריחפנו תוך התעלמות מכל האחרים הנשקפים אלינו מן המציאות. חלפנו מעל בניין אמריקן נשיונל ובניין הפלאטאיירון וחשתי עמך תחושת שחרור נפלאה, ביטחון, סקרנות וחופש אין סופי. "אני מעריץ את פרנק לויד רייט," הפטרת כשחלפנו מעל הגוגנהיים; ואני – את פרנק גֶרי.

הזכרת את קנדינסקי, שמצליח לבטא בצבעים תכנים רוחניים של האמנות המופשטת. כאשר אתה מתבונן בציור אתה חש באפקט עמוק שגורם לך לריגוש ולרעד נפשי, מעין "תהודה נפשית", שהיא תופעה רוחנית טהורה שבה הצבעים נוגעים בנפש עצמה. אתה בעל יכולת מיוחדת להבחין באלמנטים הגאומטריים שמרכיבים כל ציור, השבתי; ואילו אני מעדיפה להפנים את התחושה הכללית שמעורר בי הציור על מכלול קוויו וצבעיו כהרמוניה הטומנת בחובה מסתורין.

לפתע רקדנו בתוך חוויה של אדום סוער וחושני – במין עירוב של צבעים וצלילים. היה זה בעיני ריקוד של חיים שלמים.

בימים אחרים נוכחתי שכאשר אני צופה מהחלון אל הצד האחר של העיר אני רואה כנסייה גותית שבחזיתה חצובים מלאך וטלה שחור לצדו. המלאך חייב להיות אחיו התאום של מלאך אחר, שפגשתי לרגליה של ונוס באופיצי. אך שם הוא נראה לי שלֵו ואפילו מחויך.

מאוחר יותר כתבתי לך ששמחתי לפגוש במלאך אחר העשוי ברונזה ירקרקה באחד הרחובות המובילים אל הדואומו בסיינה. אלא שהפעם רכוב היה על חילזון – וכשצפיתי בו הוא העלה בי חיוך… מעט מאוד חיוכים עלו בי בתקופה האחרונה, כתבתי. "כל מיני מלאכים מתעופפים להם בפירנצה," כתבת לי, "ואני רואה אותך פוסעת בסמטאות ושערך מתנפנף ברוח." ראיתי אותך מחייך לעצמך.

למחרת עניינתי אותך במכתבי ברשימות הקטלוגים עתיקי היומין של ספרי דנטה אליגיירי שנתקלתי בהם בכנסיית סן לורנצו. טיילתי מדי יום ברחובות כשאתה נטוע במחשבותי.  נטמעתי בין העוברים ושבים שעל הפונטה וקיו ואף חזרתי אל פיאצה דואומו, אבל הזוג מפעם לא חזר. זוגות האוהבים שחלפו שם לא היו תחליף נאות בעיני.

לפעמים להיעדרות יש כוח רב יותר מכוחה של נוכחות, הרהרתי. והיכן אתה?

ושוב הופעת. אז ריחפנו על פני הנהר נרביון אל בילבאו. קרני שמש בקעו מתוך העננים וריצדו מעל פלחי הטיטאניום של הגוגנהיים. אז חשנו אושר. התחבקנו בתוך הכתום המבהיק, מפליגים בספינה שתוביל אותנו דרך הלא ידוע אל האמת, והמסע הזה היה רווי תקווה.

עכשיו הובלת אותי עמך דרך ענן המחשבות חזרה לפירנצה. רצית לדעת מה אירע לזוג המאוהב מפעם, ואז נזכרתי שיום אחד הבחנתי בהם במקרה פוסעים מחובקים בסמטה קטנה המובילה מכנסיית סנטה קרוצ'ה אל מרכז העיר, ומעבר לזה אינני יודעת עליהם דבר.

לכל ספריה שלי לימור