מעשה בחתול – ליהי קמחי

סיפורינו מתחיל בעיר כלשהי, ולייתר דיוק ברחוב הפריחה. רחוב הפריחה היה דיי הרמוני בדרך כלל, הפרחים פרחו, הפרפרים פרפרו, ואפילו החתולים לא רדפו אחרי עכברים. רק הילדים ברחוב היו צריכים לחצות את הכביש בזהירות יתרה.

בבניין מספר 5 גר מר כהן. מר כהן היה איש ממוצע, אשר חי בדירה ממוצעת. בכל בוקר העיר אותו השעון המעורר בשעה 5:12 , בדיוק בשעה שבה היה הדוור מביא את העיתון. . מר כהן היה גורר את רגליו בנעלי הבית הפרוותיות שלו ויוצא החוצה כדי לנהום אל הדוור נהמת שלום מתחת לשפמו . בכל יום באותה שעה היה מרוקן את קיבתו, כשסיים, תמיד היה מסתובב להסתכל באסלה ואז מוריד את המים. לאחר מכן היה מר כהן נוסע לעבודה במשרד שבו היו אורות ניאון ווילונות ורדרדים מלוכלכים במרכז העיר. כשהיה חוזר מהעבודה באותה שעה בדיוק בכל ערב, היה הולך להאכיל את שני דגי הזהב שלו שאף לא טרח לקרוא להם בשמות. עסקיו של מר כהן לא לבלבו בלשון המעטה . לעיתים חברת הכבלים הפסיקה לתת לו שירות בשל איחור בתשלומים, אבל הוא נותר לשבת מול הטלוויזיה הכבויה צוחק בקולי קולות מהשעשועונים .

בבניין מספר 8 גרה משפחת שושונוב שמו של אבי המשפחה היה עגבניון. עגבניון היה פסיכולוג במקצועו ותמיד בכה מהסיפורים של לקוחותיו (גם מעצב וגם משמחה). תוך כדי בכי אהב עגבניון לזלול מרציפנים. בין שתיים לארבע נהג לקחת הפסקה גדולה וללכת לפסיכולוג שלו כדי למרר בבכי גם בפניו. אך הפסיכולוג היה יושב באדישות ומקשיב לכל דמעה ודמעה ומדי פעם רושם הערות בפנקסו.

שמה של אם המשפחה היה שיבולת, היא הייתה רופאה ותמיד נראתה חולה ,בין השאר ,כי הייתה נדבקת ממטופליה. היא הייתה רזה וגבוהה וכשנשבה רוח היא התנודדה הנה והנה.

שמו של בנם של שיבולת ועגבניון היה צפלון, אבל בבית הספר קראו לו פילון. צפלון היה כבן 8 וירש את מבנה גופו של אביו. צפלון לא הרבה לבכות כמו אביו אבל כשהקניטו אותו הילדים בבית הספר היה מסתגר ובוכה בארון המטאטאים.

שמו של הכלב המשפחתי היה אברקרומבי הוא היה כלב זעיר בעל עיניים גדולות ואף קטן. אברקרומבי נבח הרבה ונביחותיו היו קטנות, צרודות ומחרישות אוזניים.

בבניין מספר 13 גרה המורה גברת כינרת. גברת כינרת לימדה על אגני המים בארץ אך יותר מכל חששה מגודל אגן הירכיים שלה. למען האמת כינרת שנאה ללמד, שנאה את בית הספר וכל דבר הקשור בו. היא שנאה את הקפה בחדר המורים, שנאה את הריח שתמיד היה במדרגות הכניסה, ואפילו את השומר החביב בשער היא שנאה (איש לא יודע למה). אך יותר מכל שנאה כינרת ילדים. אפה התעקם בגועל בכל פעם שעבר לידה ילד במסדרון. לעומת זאת היא אהבה את שמונת חתוליה המכוערים (נצנץ, פושפוש, קוקי, מותק, פרעושי, שוקולית, ברווז וצילה) אהבה עזה.

באחד הבקרים, בוקר יום ראשון, קמה כינרת עם הרגשה נפלאה, מן התרגשות כזאת כמו שהרגישה כשתכננה בחני פתע לתלמידים. אחרי ששתתה את ליקר האגסים שלה היא האכילה את החתולים במזון חתולים משובח שהיה רירי להחריד ומסריח להפליא. כשסיימו לאכול פתחה כינרת את החלון שבחדרה כדי שנצנץ, פושפוש, קוקי, מותק, פרעושי, שוקולית, ברווז וצילה יוכלו לצאת לטיול הבוקר הקבוע שלהם מסביב לשכונה.

באותו הבוקר קם עגבניון מבולבל ממיטתו וניסה להיזכר בחלום המוזר שחלם, אבל הדבר היחיד שהצליח לזכור היה שהיה זה חלום עצוב.

גם צפלון התארגן כדי ללכת לבית הספר, אך לפני שיצא ניגן מעט בחמת החלילים שלו, מה שגרם לאברקרומבי הכלב לילל בעוצמה. בדרך לבית הספר ,המורה המפחידה ודמוית האגס שלו, כינרת, ניסתה לדרוס אותו ברמזור וכמעט הצליחה. צפלון שהפך וורוד מרוב פחד רץ והתחמק בקושי ממורתו לא לפני שראה אותה צוחקת צחוק אילם מבעד לזגוגית. עגבניון נסע במכוניתו האדומה והקשיב לשיר עצוב ברדיו. הוא בכה כל הנסיעה ובקושי הצליח לראות את הדרך. ואז מבעד לדמעות ששטפו את עיניו ראה מעין כדור פרווה לבן על הכביש. הוא צפר לו בצופרו אשר השמיע מנגינה מצחיקה אבל הכדור הפרוותי לא הגיב.

גברת כינרת צחקה את צחוקה השורקני וחשבה לעצמה: " כשעיניה הירוקות והקטנות, שנראו כמו אפונים, מרצדות על הכביש. ואז ראתה דבר נורא ואיום: קוקי החתול הלבן שלה, ישב באמצע הכביש ממש מולה ,וליקק את כפותיו באדישות גמורה מבלי לשים לב למכונית שקרטעה לעברו. ליבה של כינרת צנח.

באותו הבוקר הגיע מר כהן למשרד והחליט שלשם שינוי הוא יפתח את הווילונות. ואז ראה מר כהן חתול לבן מכוער ופרוותי יושב באמצע הכביש, מלקק את כפותיו, ואינו ער לסכנה הצפויה לו. מכונית קטנה שבה נהג אדם בעל שיער אדום ומתולתל, התקדמה לעברו.

באותו הרגע החליט מר כהן לעשות מעשה כביר .הוא תלש את אחד הווילונות הוורודים במשרדו ועטף את החתול ,שהמשיך ללקק את רגלו שבסך הכול התעקמה קלות. מר כהן מעולם לא הרים חתול או שום יצור חי אחר בעצם (כי דגים אי אפשר להרים), אבל הוא הרגיש חיבור מידי לחתול בצורה משונה מאוד.

ואז הוא ראה אותה: היא יצאה ממכוניתה הירוקה, אגן הירכיים שלה היה רחב כמו הכינרת (או בעצם כמו הים התיכון) וצרחה בקולי קולות לעבר המכונית שדרסה את החתול, יורקת תוך כדי כך. היא הייתה מקסימה. לפתע כינרת הסתובבה וראתה את מר כהן, איש זר ומשופם מרים ברוב חוצפתו את החתלתול החמוד שלה, ועוד בווילון ורוד ומטונף! היא התקרבה והסתכלה בו ואז ליבה נמס מהדרך הרכה בה הרים את החתול. היא כבר לא ראתה פאה עקומה הצידה שחשפה קרקפת מלאה בפצעונים, אלא הילה של אור טהור סביב אותו איש זר ושמעה שירת מלאכים, הייתה זו אהבה במבט ראשון.

מאז התקרית כינרת ומר כהן נשואים באושר ועושר מוקפים בחתולים. כינרת אפילו עוצרת ברמזורים, נזהרת במעבר החצייה ,ולא מנסה לדרוס ילדים. היא אפילו זוכרת את השם של הילד שניסתה לדרוס.. שמו היה ציפלון או.. פילון?

עגבניון, שמאז שנודע לו שבנו ציפלון כמעט נדרס, מסתכל על החיים אחרת. הוא בקושי בוכה ואם בוכה אז רק באירועים מיוחדים. הכלב של ציפלון, אברקרומבי עבר ניתוח להסרת מיתרי הקול ומאז, חוץ מנגינתו הרועשת של ציפלון על חמת החלילים, השכונה שקטה ותושביה מרוצים.

-סוף- (?)