שעת הזאבים – דני נוימן

שעת הזאבים – דני נוימן מתוך "תה מנחה בשדה הקרב ועוד סיפורים".

הייתה זו שעת בין ערביים כאשר רכב השטח האלגנטי נטש את דרך המלך ופנה לדרך צדדית המתפתלת בין ההרים בואכה בית אורן והלאה משם.

המנוע רב העוצמה גמא חרישית את הדרך, שהחלה לטפס במתינות מן המישור אל בין ההרים. הנהג, גבר נעים מראה בתחילת שנות החמישים לחייו, הקשיב למוזיקה קלאסית קלה שנוגנה כרגיל בשעה זו באחת מתחנות הרדיו.

בניגוד לתנועת כלי הרכב הערה למדי בנתיב ממנו הגיע זה עתה, הייתה הדרך לפניו פנויה. תוך עשר דקות, ואולי קצת יותר, עתיד היה להגיע לביתו אשר בשכונת דניה, ליד האוניברסיטה על הר הכרמל. הוא חש ליאות נעימה של מי שסיים בהצלחה יום גדוש פעילות. בהדרגה הפכה הדרך לתלולה יותר, והחלה להתפתל כנחש בין ההרים והגאיות, בעוד הרכב מטפס בשקדנות בין הצללים וכתמי האור אשר משחקים בענפי האורנים, האלונים והאלות.

בסך הכול, ציין לעצמו בסיפוק, היה יום טוב, ממש טוב. היו הספקים, היה גם כיף, ועוד מעט מגיעים הביתה, לאישה ולילדים – אם הם יהיו בבית. בזמן האחרון הוא כמעט לא רואה אותם. הם גדלו והם עסוקים תמידית.

שקוע בשרעפיו נהג באופן אוטומטי ומבלי משים הגיע כמעט עד לקצה הקניון היפה העולה מן הים. בעיקול האחרון, בטרם יעלם מן העין נופו המרהיב של חוף הכרמל עם הים הכחול, עלה בדעתו שיהיה זה סיום יפה ליום טוב אם יעצור ממש שם, בקרחת היער הקטנה, עצירה אשר תאפשר תצפית מרהיבה בשקיעת השמש.

הרכב האט ונעצר בשולי הכביש. הוא יצא ממנו, מתח את איבריו ופיהק ארוכות. רק עתה שם לב לעייפותו הרבה. משהו ברכב החדיש, הממוזג והמרופד היטב,עם המוזיקה הערבה המתנגנת בו, עמד בינו לבין עייפותו. המנוע של הרכב דמם. כעת היה לבד בטבע. שקט נפלא ירד עליו, מחריש אוזניים ממש. השקט – אשר לעיתים רחוקות כל כך היה מנת חלקו – חיבר אותו אל עצמו והוא הירפה מן המתח, התיר לתחושת הלאות להתפשט בגופו ופיהק שוב.

האיש הביט ארוכות בנוף ובגלגל החמה הנחבא חלקית בחשרת העננים, ואשר עשה את דרכו באיטיות החלטית אל קצה הים התיכון, אל האופק. כלי הרכב המעטים אשר חלפו מדי פעם אנה ואנה לא פגמו בתחושת הראשוניות ובתחושת היותו חלק מהטבע. משסקר את סביבתו הבחין במרחק של כעשרה מטרים ממנו בתוך קרחת היער בעץ יפה שאחד מענפיו הנמוכים היה ראוי לישיבה.

"נעשן סיגריה ונזוז," אמר לעצמו. הוא הוציא מן הרכב קופסת סיגריות ומצית, וכאשר החל לפסוע לכיוון העץ עלה בדעתו לשוב ולקחת עמו את הטלפון הנייד, למקרה שמישהו יחפש אותו.

הוא התיישב על הענף, שהתגלה כנוח למדי, והצית סיגריה. מעולם לא היה מעשן כבד – רק שלוש-ארבע סיגריות ביום, "בהזדמנויות חגיגיות," ועכשיו, כאשר השמש עמדה לצלול, מאדימה והולכת אל תוך הים, הצללים הולכים ומתפשטים והיער מתכונן ללילה, זו בהחלט הזדמנות חגיגית. עברה בו צמרמורת נעימה. הוא התענג, לא רק על הסיגריה, אלא גם על הרעיון המבריק לעשות פסק זמן בטבע. להתפעל בשקט ממעשה הבריאה במרחק עשר דקות מהציביליזציה, שבאמצעות פלאי הטכנולוגיה בודדה עצמה מן הפלאים האמיתיים, הבראשיתיים.

החשכה ירדה במהירות כתמיד במזרח התיכון, ובדיוק כשחשב לינוק עוד שתיים-שלוש שאיפות אחרונות מן הסיגריה עברה בו תחושה מוזרה שאיננו לבד יותר. עורו הצטמרר. ממש מולו הופיעו שתי נקודות אור קטנות, ובעוד עיניו מנסות לפענח מה שהן רואות הופיעו עוד שתי נקודות אור כאלה. הוא שאף מהסיגריה בחוזקה וזו הבהבה והאירה, ולאורה הגווע הבחין לתדהמתו כי הוא מוקף בבעלי חיים שנראו לו ככלבים במבט ראשון, או אולי זאבים. בחשכה המתעבה התקשה לזהות במה מדובר אבל לא היה ספק שאלה בעלי חיים ושהם מגלים בו עניין גובר והולך.

לרגע קפא במקומו, בעת שמחשבותיו דוהרות בקצב פעימות לבו. ואז התעשת והטיל אינסטינקטיבית את שארית הסיגריה המהבהבת לעבר העיניים הדולקות. הם נסוגו קמעא והוא החל לטפס במעלה העץ במהירות שהפתיעה אותו ואולי גם אותם.

"הם רואים את ארוחת הערב שלהם מול העיניים," אמר לעצמו בעת שהתמקם בגובה של כשלושה מטרים, מה שנראה לו כטווח ביטחון. הוא לפת היטב את העץ והביט למטה. מתוך החשכה זהרו לעברו כעשרה זוגות עיניים. "חבר'ה," קרא לעברם, "ארוחת הערב הזאת הלכה לכם. לכו טפסו על עץ אחר."

הם משום מה, לא השתכנעו ולא הלכו לשום מקום. הם היו סבלניים וכנראה גם רעבים מאוד. עתה החלו ליילל אל תוך הלילה ברוטציה. שתי מכוניות חלפו בכביש והוא חשב בעגמומיות שרק מטרים אחדים מפרידים בינו לבין מכוניתו, בינו לבין החיים הרגילים שלו… מוחו עבד בקדחתנות: האם ינסה לרדת ולרוץ אל מכוניתו ויסתכן בנשיכות? ומי יודע אם אין להם כלבת?"  אבל מיד ראה עצמו מועד תוך כדי ריצה לעבר האוטו והם מתנפלים עליו וקורעים אותו לגזרים בשיניהם. "גבר תושב חיפה נטרף על ידי חבורת זאבים משוטטים ביערות הכרמל באזור בית אורן," תזעק הכותרת בסמרטיטון מחר. "איך זה יכול לקרות כל כך קרוב ליישוב?"

האפשרות הזאת נפסלה לאלתר. אפשרות אחרת שנשקלה הייתה לזעוק לכיוון הכביש למכונית עוברת ולקוות שהחלון פתוח ושהנהג ישמע אותו. אבל איזה נהג שפוי ישמע זעקות מתוך הלילה ויעצור?

אסור לו בשום אופן להירדם, פקד על עצמו משחש את שמורותיו מתחילות להיעצם, הוא עלול להישמט למטה וזה יהיה סופו.

"תירגע," נזף בעצמו, "עמדת כבר בסכנות גדולות יותר! היית חייל קרבי במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור, ואפילו במלחמת לבנון הראשונה. שרדת סכנות גדולות, יצאת ממצבים קשים. בסך הכל מדובר בחבורת זאבים או כלבי פרא משוטטים שרוצים למלא את הבטן. הם תיכף יתייאשו ויסתלקו." אבל הם לא הסתלקו והוא המשיך לשמוע את נשימותיהם, את החרחורים, את חשיפת השיניים ומדי פעם יללת סולו או דואט.

הדקות נקפו וכלי הרכב בכביש התמעטו והלכו. נעשה קריר. בדיוק כשהחל להסתגל לרעיון שאולי יצטרך להעביר שם את הלילה צלצל הטלפון הנייד ומתוכו בקע קולה החם של רותי אשתו.

"גדעון, אתה בדרך?" שאלה בקולה הנינוח, שהגיע מעולם של בית וחשמל ואור ושל ריח תבשילים ומיני בשמים. מעולם לא מילאה את לבו שמחה כה גדולה למשמע קולה.

"רותי אני בדרך," אמר בקול כבוש, "קרוב לבית אבל תקוע."

"מה קרה? האוטו לא בסדר?"

"האוטו בסדר גמור. את זוכרת את הפינה שלנו ליד בית אורן, ממנה היינו צופים אל הים? עצרתי לראות את השקיעה ומאז אני תקוע על עץ מוקף זאבים רעבים…" והוא סיפר לה את קורותיו.

"אתה רציני?!" שאלה בתדהמה ובאי אמון.

"לגמרי. אני על עץ ולא יכול לרדת. אני צריך שתבואי עם האוטו שלך קרוב לעץ."

"אהובי המסכן," קראה בפליאה שלא נעדר ממנה קורטוב הומור, "למה לא צילצלת אלי קודם?"

"בתוך הלחץ שהייתי בו," בלע את רוקו במבוכה, "שכחתי שאני עם הטלפון."

"אוי יקירי, לאיזה סרט נקלעת… אל תזוז! אני יוצאת לדרך. הגאולה קרובה!"

"אל תזוז…" חייך לעצמו באירוניה. "שומרת על חוש הומור, הקשישה שלי…" וכלפי מטה צעק: "חבר'ה, הסיפור נגמר! הנקבה שלי באה להציל אותי, והיא נמרה." לפתע חש צורך עז להשתין והוא שיחרר את עצמו מעליהם מרגיש יותר מאשר רואה את תמרוני ההתחמקות שלהם מהזרם המפתיע.

עכשיו כבר יכול היה לחוש מידה מסוימת של אמפטיה כלפי הזאבים וחייהם הקשים בטבע, אבל ידע היטב שהאמפטיה שלו נעצרת במקום שבו מתחילות שיניהם החדות…

הטלפון צלצל. אשתו ביקשה הנחיות מדויקות אל מקום הימצאו וכעבור דקות אחדות התקרבה מכוניתה באיטיות ונכנסה לקרחת היער, מאירה באור עז את הצמחייה מסביב ולבסוף מטילה את אור פנסיה לעבר העץ "שלו" ולעבר בעלי החיים. האורות החזקים הבריחו אותם מיד והם נעלמו בחשכה כלא היו.

גדעון החל לרדת בזהירות ממקום המקלט שלו, מבחין עד כמה שריריו מתוחים ודואבים. רותי יצאה מן המכונית בחיוך גדול: "איפה הם הזאבים הנוראים האלה?" ופרשה זרועותיה בתנועת חיבוק "מי גיבור של אימא?"

גדעון חיבק אותה חזק והם עמדו כך דקה ארוכה. "אל תצחקי עלי," לחש באוזנה. "איזה מזל שצילצלת, לגמרי שכחתי ממנו."

"נו, טוב," התנערה ראשונה, "בוא לאכול מרק טוב בבית."

הוא נכנס לרכב שהמתין לו באדישות מפוארת, מקדם אותו במושב הנוח כאילו לא אירע דבר. "ברוכים השבים לתרבות האנושית," כאילו אמר לו הרכב בעת שהתניעו ביד רועדת מעט. המוזיקה הקלאסית והמזגן לחשו לו "תרגיש בבית."

היא חיכתה עד שראתה אותו מתגלגל ויוצא לאטו מקרחת היער אל הכביש ואז נסעה אחריו.

אחרי המרק והמקלחת הם שתו קצת ליקר ביחד והוא אמר לה: "אני מרגיש כמו אחד שחזר כרגע מספארי באפריקה. וכמה זמן זה נמשך בכלל – אולי שעה. אבל זו לא הייתה שעה של רביצה מול הטלוויזיה – זה היה זמן מסוג אחר! הזמן שם הרבה יותר אטי. זו הייתה שעת זאבים."

כשנכנסו למיטה הוא חיבק אותה בחום כפי שלא חיבק אותה כבר זמן רב. היא מחתה דמעה מעינו ולאטה: "אני צריכה להגיד תודה לזאבים שאתה שוב אוהב אותי כל כך…"

והוא לחש: "אין לך מושג כמה אני אוהב אותך…"

ואת אהבתם ליוו איוושת הרוח באורנים ויללת התן אי שם בליל. ואולי היה זה זאב.