שבע עם ניר דונת מחבר הספר ׳אם תרצו זו אגדה׳

אם תרצו זו אגדה - ניר דונת

שבע עם ניר דונת מחבר הספר ׳אם תרצו זו אגדה׳

שבע עם ניר דונת מחבר הספר ׳אם תרצו זו אגדה׳

1.

כיצד עלה לך הרעיון לספר?

כשהייתי בר מצווה נמצאתי עם משפחתי בחו"ל, לרגל עבודתו של אבי בחברת סולל בונה. סבי המנוח כתב לי מכתב לכבוד החגיגה, ובו תיאר בקיצור נמרץ את תולדות משפחתנו. המכתב נשמר אצלי מאז במגירה כלשהי, ונשלף לפני כמה שנים כאשר הזדמן לי לבקר בבודפשט, עיר מולדתו של סבי. ניצלתי את הביקור – בין השאר – גם כדי לברר אי-אלו פרטים על עברה של משפחתי, וככל שהעמקתי בבירורים כך גבר 'תיאבוני' לדעת עוד. לאחר שמציתי את חיפושיי העצמאיים, ולאור ממצאים שהעליתי במסגרתם, החלטתי לשכור שירותיהם של חוקרי דורות מקצועיים ולהמשיך במחקרי.

בשלב כלשהו, כשהצטברו על שולחני עוד ועוד נתונים שנראו לי מעניינים ביותר, החלטתי לתעד אותם באופן מסודר. בד בבד עם החלטה זו קבלתי החלטה נוספת, לפיה לא אבצע התיעוד במתכונת המקובלת של 'חוברת משפחה' בעלת אופי דוקומנטרי. הנחתי שחוברת כזו תיקרא, אם תיקרא, על ידי מעטים בלבד מבני משפחתי, בעוד שתחושתי הייתה שהחומר שצברתי, בזכות אופיו וצבעוניותו, עשוי להיות מעניין לציבור רחב בהרבה. החלטתי, לפיכך, לקרום על הנתונים עור וגידים שיהפכו אותם לסיפור עלילה של ממש. רומן היסטורי שאינו דומה במאומה למסמכים אפורים בנוסח 'אלה תולדות.' סאגה משפחתית הכוללת, בנוסף על שמות, תאריכים ומקומות, גם תיאור חזותם של גיבוריה העיקריים (גברים ונשים), מחשבותיהם, רגשותיהם, התנהגויותיהם, ערכיהם, התלבטויותיהם, והחלטות שכל אחת ואחד מהם נדרשו לקבל מכורח הנסיבות שבתוכן חיו. רצף של אירועים שכל מי שמתעניין בהיסטוריה של העם היהודי בגלותו יוכל למצוא בו לא רק עניין, אלא גם – במקרים רבים – רמזים ודמיון לקורות משפחתו שלו.

2.

האם הרעיון המרכזי השתנה תוך כדי כתיבה?

הרעיון המרכזי לא השתנה, אך קיבל עם התקדמות הכתיבה נפח שלא צפיתי כי יהיה לו… הנתונים שנמצאו בידי בתחילת ה'הרפתקה' שאליה יצאתי, הרחיקו לכת עד לסוף המאה ה-18. כדי להעניק לסיפור אמינות נדרשתי ללימוד מעמיק של הסביבות שבהן חיו בני המשפחה לדורותיהם. מלחמות, מהפכות, מגיפות, רדיפות, שינויים טכנולוגיים… היכרות מעמיקה עם כל אלה, מטבע הדברים, הייתה תנאי הכרחי להבטחת האמינות המבוקשת. תוך כדי הלימוד עליתי על מקורות מידע חדשים שגירו את דמיוני והביאוני לחרוג ממסגרות הזמן שהוכתבו מלכתחילה על-ידי מכתבו של סבי, כמו גם מן העובדות, לכאורה, שתוארו באותו המכתב. מצאתי עצמי הולך לאחור במכונת הזמן מסוף המאה ה-18 אל סוף המאה ה-15. מתקופת נפוליאון הראשון אל ימי גירוש ספרד. מדמויות שנזכרו בשמותיהן במכתב, לדמויות שבדיתי כדי לאפשר סיג ושיח במצבים שהסיפור חייב זאת…

כאמור, הרעיון המרכזי לא השתנה, אך הלך והתפתח תוך כדי הכתיבה, והגיע למקומות שבשום אופן לא יכולתי לצפותם מראש.

3.

באילו שעות אתה מעדיף לכתוב?

לא היו לי שעות מועדפות לכתיבה. כתבתי במקביל לעבודתי כיועץ ניהולי לארגונים בארץ ובעולם – וממילא ניצלתי כל רגע פנוי שנפתח בפניי. כקוריוז אני נוהג לציין את העובדה שכתבתי את הספר בביתי, בימים שהייתי בו, או בטיסות לחו"ל, או בבתי מלון ברחבי העולם (בעת המענה על שאלה זו אני נזכר בלפחות ארבע יבשות שבהן הוספתי שורות לספר…) כתבתי בימים ובלילות, בבקרים ובערבים, ללא העדפה כלשהי למעט ההעדפה למעט זמן פנוי ושקט. בשום שלב לא בודדתי עצמי מסביבתי לזמן כזה או אחר לצורך הכתיבה. בדיעבד נראה לי שנפלה לידיי זכות הניתנת לסופרים מתחילים שאינם מוגבלים בזמן, אינם שבויים בקונספציות – ומעולם לא נשאלו באילו שעות הם מעדיפים לכתוב… התוצאה הייתה שלעתים מצאתי עצמי מתיישב ל-15-10 דקות כדי לכתוב פסקה בת כמה עשרות מילים שהסתובבה בראשי שעות או ימים, ולעתים צללתי אל תוך המחשב לאי-אלו שעות כדי לכתוב 'ממש.' הכל לפי הנסיבות, מידת העייפות ומצב הרוח, ולא מתחושת חובה כלשהי.

4.

האם יש לך סדר בתהליך הכתיבה? האם את/ה כותב קודם ראשי פרקים ואחר כך את גוף הסיפור?

במובנים מסוימים אני מרגיש כאילו הספר כתב את עצמו, ללא תכנון מפורט ומבלי שידעתי בזמן כלשהו לאן יגיע וכיצד… בתחילת הדרך אמנם בניתי לעצמי מסגרת כללית לפיה הספר יכלול שישה פרקים ('שערים' כיניתי אותם) שכל אחד יוקדש לדמות מרכזית אחת מבין הדמויות העיקריות שעליהן ביקשתי לספר, אך מרגע זה ואילך הכתיבה זרמה כמעט ללא מעצורים. המבנה הפנימי של כל 'שער,' חלוקתו לתת-פרקים ותכולתו של כל תת-פרק כזה, כל אלה נבעו מן הסיפור עצמו. הקטעים היחידים שבכל זאת חייבוני למחשבה ותכנון היו המעברים בין ה'שערים.' אותם 'תפרים' שנועדו להעניק לקורא תחושה שלא מדובר בששה סיפורים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אלא ברצף אחד המגולל קורותיה של משפחה אחת, שעלילות כל דור בה נגזרו מאלה של קודמיו והשליכו על אלה שבאו אחריו.

5.

מה קורה כאשר יש מחלוקת בין העורך לבינך?

זוהי שאלה מאוד 'טריקית' שכן מסיבות הקשורות באישיותי ובאמונותיי לא נעזרתי בעורך במובן הקלאסי של העניין.

נתתי את הספר לכמה מחבריי שאת דעותיהם אני מעריך, לקריאה במהלך הכתיבה. כשנדמה היה לי שסיימתי ביקשתי מחברה ששימשה בעברה כלקטורית של אחת מהוצאות הספרים, לקרוא את הספר מ-א' עד ת' ולחוות דעתה הכֵּנה בעניינו. קיבלתי הערות מהקוראים 'תוך כדי' ומהקוראת בסיום – ועבדתי כ-שישה חודשים כדי לתקן כל מה שנראה לי נכון ממגוון ההערות שקיבלתי. כך, למשל, שניתי לגמרי את האופן שבו הספר נפתח (השער הראשון), כדי 'למשוך' את הקוראים אל תוכו; קיצרתי הנוסח המקורי בכדי כ-20% – ועשיתי זאת באמצעים שונים (וחלקם משונים…); ויתרתי על מושגים שעשיתי בהם שימוש במקור, קיצרתי משפטים בניגוד לנטייתי הטבעית למשפטים ארוכים, וגם, בסוף, עברתי על הספר פעם ועוד פעם כדי ללטש ולתקן בטרם יעבור לדפוס. את כל אלה עשיתי לאור הערות שקיבלתי מחברי 'קבוצת הביקורת' שלי, שלכולם הקשבתי רוב קשב, בפתיחות מרבית (כך, לפחות, נדמה לי במבט לאחור…) – ומבלי שבדיעבד אוכל להיזכר באף לא מחלוקת ממשית אחת שהייתה לי עם מי מאותם החברים, העורכים שלי בפועל…

עם יד על הלב, התהליך לא היה לי קל. לימדתי את עצמי 'לשחרר,' לוותר, להיפרד (מקטעים שכתבתי ואהבתי)… עם זאת, בהכירי את עצמי, אני משוכנע שאילו נדרשתי לעבור תהליך דומה עם עורך חיצוני, התהליך היה קשה לי שבעתיים.

6.

איזה סופר עבר היית רוצה לפגוש?

איני יכול שלא להתייחס לשאלה זו בהקשר לסופרים יהודים, ולסופרים זרים. הייתי מאוד רוצה לפגוש את א.א. קבק, שאת סיפרו 'במשעול הצר' למדתי בנעוריי בבית הספר התיכון – ואהבתי מאוד. הרבה שנים חלפו מאז, אך הרושם שהספר טבע בי נשאר חזק מאין כמוהו, ואילו ניתנה לי האפשרות להיפגש עם האיש ולשמוע ממנו על הדרך שעשה בכתיבתו, הייתי בוודאי מפיק ממנה לא מעט. מבין הסופרים הזרים שקראתי מספריהם הייתי שמח לפגוש את מארק טוויין, שספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" נתן לי השראה בכתיבת אחד מתת-הפרקים בספרי, העוסק אף הוא במסע דומה, אם כי בנסיבות שונות לגמרי. מארק טוויין היה אחד מהסופרים האהובים עלי גם בילדותי – והמפגש המחודש אתו, במיוחד לאור דבריי הקודמים, בוודאי היה מעניק לי חוויה מיוחדת.

7.

מהו, בעיניך, הערך של הוצאת ספר בפורמט דיגיטלי?

ערכה של הוצאת ספר בפורמט דיגיטלי, בעיני, נובע מהפוטנציאל שיש בה להנגיש את הספר לקהל קוראים גדול בהרבה מזה של ספר מודפס. המחיר לקונה עושה את הספר למצרך זמין יותר. לא נדרש עבורו 'שטח מדף' בבית. קל יותר לדפדף בו – אם כי אני מסייג אמירה זו בכך שמי שאוהב לדפדף בין דפי נייר, לא יבוא בו על סיפוקו. גם כיום, כשספרי יצא לאור בגרסתו הדיגיטלית, עודני נתקל באנשים שאומרים לי כי "אין מצב" שיחליפו את ריח הנייר בצג הקר והמנוכר של המחשב או האייפד. לא בכדי אמר מי שאמר כי על טעם וריח, אין להתווכח…

Share this post

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *