הפריצה – להוביל בתחומך – יובל אברמוביץ

הפריצה – להוביל בתחומך – יובל אברמוביץ


הפריצה – להוביל בתחומך – יובל אברמוביץ

Project Description

מדוע יש מיליוני חולמים שהגשימו את חלומם, אבל רק אלפים מעטים שהצליחו לפרוץ ולבלוט מעל השאר?

הפריצה – להוביל בתחומך מספק תובנות מעמיקות בנושא זה באמצעות הצצה אל מאחורי הקלעים של פורצי דרך לאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה.

יובל אברמוביץ’, פורץ דרך בפני עצמו בכל הקשור בהנגשת תהליך הגשמת החלומות ומחבר רב המכר הבין-לאומי הרשימה, מגיש סט כלים היכולים לסייע לחולמים ולחולמות להפוך לאוטוריטות בתחומם ולבלוט מעל האחרים.

בספר זה תגלו מהם המניעים והערכים הנכונים שחובה לאמץ אם תרצו לפרוץ דרך, ומאילו מניעים פסולים ושכיחים תצטרכו להיפרד באופן מיידי. 

תבינו למה אתם צריכים לשאוף להיות נטולי אסטרטגיה ולשבור את כל הכללים והחוקים המוכרים, להפסיק להיות מנומסים, ולא לפחד להיות קצת משוגעים.

תלמדו כיצד להפוך את הפרופילים ברשתות החברתיות לכלי משפיע (ואיך להתגבר על כל מחסומי החשיפה המעכבים). 

הרבה יותר משספר זה מניע לפעולה – והוא מניע לפעולה – הוא מרגיע, עושה סדר בשלל המושגים המאפיינים את העידן התזזיתי של ימינו, ובעיקר מעניק תקווה והבנה לגבי האופן שבו ניתן להפוך חלום להצלחה.

הפריצה – להוביל בתחומך הוא ספר חובה לכל מי שמעוניין להתפתח ולהצליח בחייו האישיים והמקצועיים. הוא ירחיב את תודעתכם, ישנה את תפיסתכם המנטלית ויעניק לכם סט כלים מקורי. ספר זה מלווה בפודקאסט בשם המעבדה להגשמת חלומות, ובו עשרות שיחות, ראיונות וחומר למחשבה, אשר משלימים את חווית הקריאה. 

יובל אברמוביץ’ הוא סופר ומרצה בין-לאומי, יזם ושחקן. ספרו הראשון כאן יעל וייס, תל אביב התפרסם בשנת 2010 ומאז הספיק לכתוב ספרים רבים בז’אנרים שונים, וביניהם הרשימה, הרעיון, ההזדמנות, סדרת הרשימה לילדים, עד הדמעה האחרונה, שנת המתנות, ליידי לייק, האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי, השיקוי המופלא, ולמכור מאות אלפי עותקים מספריו.

לרכישה במנדליי מוכר ספרים
לרכישה בעברית לרכישה בנטבוקס
לרכישה דרך ביבוקס
לרכישה באינדיבוק

הקדמה

דן בראון הוא אחד מסופרי המתח המצליחים בעולם. ספרו צופן דה וינצ׳י הפך לאחד מהספרים הפופולריים בהיסטוריה המודרנית, נמכר ביותר מ-80 מיליון עותקים ותורגם ל-40 שפות.

מצעירותו חלם בראון להצליח ככותב ספרי מתח.

במשך שנים היה מקפיד לקום מהמיטה בארבע לפנות בוקר, מתיישב מול המחשב שבחדר עבודתו וכותב כשלוש שעות רצופות עד שהבוקר עלה.

אז היה סוגר את קובץ הספר, מתארגן ויוצא ליום עבודתו כמורה למתמטיקה בבית הספר התיכון שבו לימד.

כך הוא כתב בוקר-בוקר, בלי שהרוויח מכתיבתו ולו דולר אחד, הכרה או תהילה. הוא כתב בדבקות גדולה מתוך תקווה ואמונה שיגיע הרגע שבו הסיפורים שלו יפרצו לעולם, והוא יממש את חלומו להתפרנס מכתיבה.

ספר הביכורים שלו, שם הצופן: מבצר דיגיטלי, יצא לאור בשנת 1998. באופן טבעי, זה היה עבורו אירוע עוצמתי ומרגש. העולם, לעומת זאת, המשיך בשלו, והספר זכה להתעלמות מצד הקוראים והמבקרים בארצות הברית.

הספרים האלכימאי מאת פאולו קואלו ופסוקי השטן שכתב סלמן רושדי, שיצאו לאור באותה השנה, הם שזכו לתשומת הלב שלה ייחל בראון.

גם ספריו מלאכים ושדים ונקודת ההונאה, שראו אור בהמשך, זכו לחשיפה מועטה.

בסיום קורס הכתיבה שהוא מעביר כיום, בראון מנסה לנטוע מוטיבציה בתלמידיו באמצעות סיפור, שבמהלכו הוא חוזר לאחד מאירועי ההשקה הראשונים שהוצאת הספרים שלו קיימה עבורו.

“הגעתי לחנות ספרים שבה תואם לי אירוע חתימות, והתיישבתי נרגש מול שולחן עמוס בערמה של ספריי, מחכה להעניק הקדשה אישית למתעניינים שיגיעו. חלפה שעה וחלפו שעתיים, ואף אדם בחנות העמוסה לא ניגש אליי. למען האמת, אף אחד אפילו לא הסתכל לכיווני כדי שלא ליצור איתי קשר עין מחייב. ככה חלפו להן כמעט שלוש שעות, שבסיומן אישה עם עיניים מחייכות התקדמה לעברי מצידה השני של החנות. באופן טבעי חייכתי אליה. היא התקרבה לשולחן החתימות, התכופפה לכיווני ולחשה: ‘סליחה, אדוני, איפה פה השירותים?’ זה היה השיא של יום החתימות. ישבתי שם שעה נוספת, שבמהלכה מלבד אותה אישה, אף אחד לא טרח לגשת לשולחן שבו ישבתי, ואיש לא רכש את ספריי. המוכרים כבר אותתו על סגירה, ואני הלכתי הביתה.

“כמה שנים לאחר מכן החלטתי לתת לעצמי צ׳אנס נוסף, ואולי אחרון, כסופר ספרי מתח, וכתבתי את צופן דה וינצ׳י.

“השקעתי רבות בתחקיר וכתבתי את הספר במשך תקופה ארוכה. עד היום אני זוכר את הרגע שבו אחזתי בידיי את הספר הגמור, ואחרי שקראתי אותו בגרסתו המודפסת, אמרתי לעצמי: ‘כזה ספר הייתי רוצה לקנות לעצמי’.

“לשמחתי, היו הרבה אנשים שהרגישו כמוני, והם רכשו את הספר החדש שיצא בשנת 2003.

“זה היה הספר הרביעי שלי, ותוך כמה חודשים מצאתו לאור הוא הפך לרב-מכר עולמי, והצעות מקצועיות רבות ומעניינות, שאפילו לא העזתי לחלום עליהן, זרמו אליי, ובראשן הפקת סרט קולנוע הוליוודי על פי הספר, בכיכובו של טום הנקס, אחד מהשחקנים האהובים בעולם.

“אנשים פתאום גילו אותי. הייתי המום ונרגש מהסחף המקצועי שהתעורר סביבי, אבל הדבר הכי מדהים שקרה הוא ששלושת הספרים הראשונים שלי, שזכו להצלחה מזערית עם יציאתם לאור, קמו לפתע לתחייה.

“הקהל שגילה אותי דרך צופן דה וינצ׳י רצה ממני עוד, וכל מה שהיה לי להציע להם באופן מיידי היה הספרים שכבר כתבתי. לא רק שהספרים הללו זכו להצלחה מאוחרת, אלא שגם הספר ה’ישן’ שדים ומלאכים זכה לעיבוד קולנועי. הצלחתי לפרוץ לתודעה העולמית עם הספר הרביעי, למרות שכבר כתבתי שלושה ספרים שהתקבלו בקול דממה דקה”.

המקרה של בראון הוא סיפור על חריצות, התמדה, נחישות וסבלנות. זוהי גם דוגמה נפלאה לאמונה עצמית, לתקווה ולדבקות במטרה. אבל מעל לכול זהו סיפור על פריצה שהגיעה בסופו של דבר בעקבות עבודה קשה ומעמיקה, לעיתים בלתי נראית לעין עבור אנשים מבחוץ. וזהו גם סיפור שמוכיח לנו עד כמה אין להניח הנחות בנוגע לשלבים השונים בסולם ההגשמה ובנתיב החלומות. שהרי אפילו בראון עצמו לא ניחש שזה מה שיקרה בסופו של דבר.

ובראון אינו לבד.

ההיסטוריה מלאה בסיפורי גילוי ופריצה שמגיעים בעקבות התמדה, שעליה אני נוהג לומר תמיד שהיא אחותה הבכורה של ההצלחה.

אהוד בנאי, אחד היוצרים המוזיקליים המוערכים בישראל, פרץ כזמר כשהיה בן 34 (גיל שנחשב מאוחר יחסית בתפיסה של היום, כאשר “כוכבים נולדים” בתחילת שנות ה-20 לחייהם). השחקנית אוולין הגואל פרצה לתודעה עם הסדרה פיק אפ כשהייתה בת 43. ליאור רז, היוצר והפנים של הסדרה הבין-לאומית פאודה, זכה לתהילת עולם בגיל 42. זוכה האוסקר, מורגן פרימן, זכה להכרה בין-לאומית כשהיה בן 52 בזכות השתתפותו בסרט הנהג של מיס דייזי. השחקן האריסון פורד, שנטש באמצע שנות ה-20 לחייו את עולם המשחק בגלל רצף תפקידי משנה מאכזבים, חזר להניע את הקריירה הקולנועית המפוארת שלו בגיל 30. שחקן סרטי האקשן, ג’רארד באטלר, זכה להכרה “רק” בגיל 37, כשפרץ לתודעה העולמית עם הסרט 300. אשת האופנה האמריקאית ורה וונג, שמלבישה את נשות הוליווד ואת נשות האלפיון העליון, פתחה את החנות הראשונה שלה בגיל 33. המדען צ׳רלס דרווין זכה לתהילת עולם על פרסום תיאוריית ״מוצא המינים״ כשמלאו לו 50. איאן פלמינג, האיש שהביא לעולם את ג׳יימס בונד, התחיל לכתוב את סדרת הספרים שלו שעובדה בהצלחה רבה גם לקולנוע, כשחגג את יום הולדתו ה-44. ומאיר שלו, אחד הסופרים האהובים בישראל, החל לפרסם את ספריו “רק” בגיל 40.

אתם יודעים מה המשותף לכל האנשים המצליחים הללו ולדן בראון? נכון שכולם פרצו לתודעת הקהל בגיל מאוחר יחסית, אבל כולם גם עמלו קשות, חלקם מגיל צעיר, מתוך מטרה מובהקת להגיע להכרה הזאת.

אהוד בנאי, שעבד לפרנסתו כפועל בניין, כתב והלחין שירים לאחרים הרבה לפני שהתחיל לבצע את המוזיקה שלו בעצמו. אוולין הגואל וליאור רז למדו משחק וצברו ניסיון דרמטי בסדרות ובהצגות הרבה לפני שכולם הכירו אותם (תבדקו בוויקיפדיה את הרזומה של רז לפני פאודה, ותופתעו לגלות עד כמה פעיל הוא היה, ועם זאת לא מוכר לקהל הרחב). מורגן פרימן שיחק במשך שנים בהצגות תיאטרון בניו יורק. האריסון פורד שיחק בתפקידי משנה לא משמעותיים בשכר שבועי זעום של 150 דולר בטרם פרץ לתודעה כאינדיאנה ג’ונס. הוא היה כל כך מאוכזב מחוסר ההצלחה שלו, שהוא נטש את עולם המשחק לטובת עבודות נגרות. העבודה הזאת סידרה לו, בסופו של דבר, את התפקיד הראשון המשמעותי שלו במלחמת הכוכבים, בזמן שעשה עבודת נגרות במטבח של בימאי הקולנוע ג’ורג לוקאס, שבו התקיימו הקראות התסריט עם השחקנים. לוקאס החליט ללהק לסרט את הנגר המסוקס. ג’רארד באטלר הספיק להיות עורך דין בינוני, סולן להקת רוק שלא ממש הצליחה ושחקן בתפקידי משנה זניחים כל כך, עד שלדמויות שגילם אפילו לא היו שמות. הכול השתנה כאשר הוא לוהק לסרט 300, שהפך ללהיט קולנועי חובק עולם. ורה וונג עבדה כעורכת בכירה במגזין אופנה, ולאחר שלא קודמה לעמדת העורכת הבכירה, היא התפטרה ועברה לעבוד אצל המעצב ראלף לורן, ובהמשך פתחה את מותג השמלות שלה. דרווין עסק במחקר וכתב מאמרים משנות ה-20 לחייו, פלמינג תרגל כתיבה במסגרת עבודתו כעיתונאי, ומאיר שלו שימש שנים כמפיק ועורך בטלוויזיה.

אגב, גם ספרי הרשימה שהפך לרב-מכר בין-לאומי ראה אור כשכבר הייתי “קשיש” בן 37. קדמו לו ספרי המתח שכתבתי, כאן יעל וייס, תל אביב ונא להתנהג בהתאם, שהיו הצלחות קטנות אך נעימות מאוד, ועוד 20 שנות כתיבה עיתונאית במוספי סוף השבוע של העיתונות הארצית וכן בשלל מקומונים ומגזינים, שעם השנים הלכו לפח המ.חזור של ההיסטוריה העיתונאית.

אף אחד מהשמות הבין-לאומיים שציינתי, שכיום כל העולם מכיר ביצירותיהם ובפועלם, לא זכה בהכרה “כך פתאום”. כל אחד מהם הפך את הזמן שלו לדרך, והלך בשביל ההתנסות וההתמדה שסלל לעצמו במאמץ רב. העניין עם שביל האבנים הצהובות הקסום, המוביל אל הקוסם מארץ עוץ (או אם תרצו, שביל הפתקיות הצהובות של רשימת החלומות), זה שהוא לעיתים בלתי נראה לאנשים שמביטים מהצד, ולא מודעים לפיתולי הדרך ולמהמורות שהם מנת חלקם של אנשים מגשימים.

כאשר מתבוננים על ההצלחה מן החוץ, רואים רק את הפסגה שלה, אבל לא את הטיפוס בנתיב הסיזיפי עד אליה. רואים את כתבת השער שבעיתון, את נאום הניצחון מעל במת הטקסים או את מדד המכירות המשגשג, אבל לא את הזיעה, האכזבות, שיברונות הלב, הדמעות, הביקורת, העלבונות, הציפייה, הדחיות, הספקנות מצד הסביבה, הפקפוק העצמי, רגעי השבירה של הכמעט הצלחה והכמעט ויתור.

יש הטוענים שקשה לפרוץ בעולם רווי בעלי מקצוע, בעלי עסקים ובעלי חלומות. וזה אכן נכון שאנחנו חיים כיום בעולם מלא בסינגלים מוזיקליים חדשים שמשתחררים לעולם מדי שבוע, מלא בספרים, בסרטים ובסדרות טלוויזיה, מלא בעורכי דין, ברופאים, בטייסים, בגננים ובמאפ.רות. המאה ה-21 היא ללא ספק עידן “עולם האפשר”. אבל רק הטובים, החרוצים והלא נשברים באמת מצליחים לפרוץ, ואילו השאר נותרים לעיתים בתחושת עוגמת נפש ופספוס.

ומתוך התחושות הלא פשוטות הללו, לפעמים גם מי שצועדים בנתיב אל ההצלחה, מרגישים שאולי זה מאוחר מדי, שהגולל כבר נסתם על הצלחתם.

מי קבע שזה מאוחר?

מאוחר ביחס למי ולמה?

הרי כל עוד אנחנו ממשיכים, נמשכת גם הדרך. הרי כבר נוכחנו לדעת שההתמדה היא זו שבסופו של דבר מובילה לפריצה ולהצלחה.

להתמדה אין שעון שמראה שכבר מאוחר.

ההתמדה היא לא הארנב הממהר של אליס מארץ הפלאות, שרץ ומתרוצץ ללא מוצא.

ההתמדה היא שעון חול שבכל פעם שהופכים אותו, מקבלים מחדש מנת זמן.

ההתמדה שהופכת אותנו למקצוענים, ובסופו של דבר מביאה את ההצלחה, היא גם הסיבה לכך שהתעריף לשעה שתשלמו תמורת שירותיהם של אנשי מקצוע מהשורה הראשונה – קרדיולוגית, גינקולוג, מומחה לשיקום פה או מנתח פלסטי – יהיה גבוה.

הסיבה היא שכל אחד ואחת מהמומחים הללו עברו כברת דרך, שכוללת שש או שבע שנות לימודים והתמחות בארץ ובעולם, לעיתים תמורת שכר המינימום במשק, השתלמויות בכנסים ובקורסים מקצועיים, כתיבת מאמרים, לילות ללא שינה וימים ללא סוף, שהובילו אותם בסופו של דבר להיות מהטובים בתחומם, כדי שהם יוכלו להעניק לכם את הטיפול הטוב ביותר. כך גם לגבי בית הקפה המוקפד או המסעדה היוקרתית שאתם נהנים לשוב ולאכול בהם ומוכנים לשלם במיטב כספכם. המנות שמוגשות בצורה כל כך אסתטית ומזמינה, ואפילו כוס הקפה ההפוך המדויק בטעמו ובמינון השילוב בין החלב לתמצית הקפה – הם תוצאה של הרבה מאוד ניסיון והקפדה. עוד ועוד מנות ודרינקים שיצאו מהמטבח ומהבר לאורחים.

לאורך שנותיי עם פרויקט “הרשימה” פגשתי הרבה חולמים וחולמות, שאף שהצליחו להגשים את חלומם, הם אינם מרגישים שהם המובילים בתחומם. הם מביטים ימינה ושמאלה, ולא מבינים מדוע השף ההוא מפורסם ומצליח, בזמן שהם חשים שהם לא פחות טובים ממנו, אך לא זוכים לתהילת עולם ולמספר גבוה של לקוחות מרוצים כמו שיש למתחרה שלהם. הם לא מבינים למה הזמרת ההיא מצליחה להכניס עוד שיר לפלייליסט של גלגל״צ, בעוד הם לא מגיעים אפילו לרשימת ההשמעה הלילית של תחנה מקומית. אותו הדבר גם לגבי המרצה, הסופרת, מעצב השיער, המטפלת, היועץ הפיננסי, בעל בית הקפה, העיתונאית, המסעדנית, איש הפרסום, הצלם, הגרפיקאית, רופאת השיניים, מאמן הכדורגל, היוטיובר, אושיית הרשת, בעל בית המלון, הקוסמטיקאית, המאפר ועוד. גברים ונשים שחולמים לפרוץ, עושים את מרבית הצעדים הנכונים, ועדיין מרגישים שהם לא מחבקים את ההצלחה כפי שהיו רוצים.

הם כתבו רשימה של חלומות.

הם “צעקו” את החלום ברשתות החברתיות ולכל מי שהיה מוכן לשמוע.

הם פירקו חלומות לשלל פעולות וצעדים.

הם ביקשו עזרה.

הם הסתערו, היו אקטיביים וע-ש-ו.

אבל הם עדיין לא פרצו, או חמור מזה – הם מרגישים שנכשלו.

ומדוע התחושות הללו? כי הם רוצים לפרוץ ע-כ-ש-י-ו.

בואו נדבר רגע על ה”עכשיו”.

אולי התחושות האלה מתגבשות קצת באשמתה של תרבות תוכניות הריאליטי שמאפיינת את המאה ה-21, ושבהן נדמה כאילו הפריצה מתרחשת בין הפסקת פרסומות אחת לשנייה?

כולנו הרי עקבנו אחרי בחורה אנונימית (שגם היא, כמובן, למדה, שרה וניגנה שנים ארוכות קודם לפריצתה לתודעה הרחבה) בשם נטע ברזילי, וראינו שאפשר תוך ארבעה חודשים בלבד לזכות בתחרות מוזיקלית בטלוויזיה, להיבחר להיות הזמרת שתייצג את מדינת ישראל באירוויזיון 2018, להגיע לגמר תחרות המוזיקה הבין-לאומית ולקטוף בה את המקום הראשון, לזכות במיליוני צפיות ביו-טיוב ובחוזה בין-לאומי עם חברת תקליטים, ולהביא את התחרות לתל אביב.

מה לא רואים המתבוננים מן החוץ? את מה שקורה לפני ואחרי שהאורות נדלקים או כבים, וכאשר הקונפטי כבר לא מנצנץ לטאלנט על הראש. אז מתבצעת העבודה הקשה באמת: להתמיד. כלומר, לבנות קריירה שאיננה מבוססת על להיט אחד, ולייצר שורת להיטים שתרכיב פלייליסט שלם להופעה.

ספר זה יוצא לאור שבע שנים אחרי זכייתה של ברזילי באירוויזיון, והיא הספיקה מאז להוציא לא מעט שירים בעברית ובאנגלית, לצבור מספר עוקבים מרשים של מאות אלפים ברשתות החברתיות, לחזור פעמיים לבמת האירוויזיון כחלק מהמופע האומנותי, להסתובב בעולם ולהופיע במועדונים קטנים וגדולים ובחללי הופעות יוצאי דופן, הקליפ שלה באסה סבבה הפך לקליפ הישראלי הנצפה ביותר בהיסטוריה של יו-טיוב עם 300 מיליון צפיות, ולמרות שפניה וקולה מוכרים לרבים, היא ממשיכה לעבוד קשה מאוד למען הצלחתה הבין-לאומית, והיא מסורה לפריצתה.

נטע ברזילי היא זמרת מפורסמת שזכתה להכרה בין-לאומית רחבה ולהישגים, אך היא רחוקה מאוד מלהניח על המדף את נעלי הסניקרס המנצנצות ואת הלופר ולומר, “עשיתי זאת!” למען האמת, אני לא מכיר יותר מדי יוצרים שנשמה באפם ותשוקה בליבם שמחליטים להפסיק את מסע ההגשמה שלהם.

לתפיסתי, וכנראה גם לתפיסתם של מגשימי חלומות רבים מכל תחומי החיים, חיים ללא חלומות וניסיונות הגשמה ופריצה הם חיים המשולים למוות.

ולכן מסעה של נטע ברזילי, כמו של אומנים רבים ש”פרצו” בן-לילה, עדיין נמצא בעיצומו. אני מאמין שהיא תמשיך לנסוק ותכבוש עוד הרבה שיאים והישגים.

מותשים מלנסות לפרוץ?

מאמינים שהעולם שייך לצעירים?

למה שלא תחשבו על זה שנית.

נכון שהנעורים, האנרגיות הגבוהות והפנים החלקות שייכים לצעירים. אבל כך גם חוסר הניסיון, חוסר הידע והבלבול.

פעמים רבות כשאני משוחח עם צעירים ממני, אני רואה מולי אישוני עיניים שנעים במהירות מצד לצד, ומאחוריהם אנשים תוהים ותועים, “מה אעשה כשאהיה גדול?” אני זוכר את עצמי כזה בתחילת שנות ה-20 לחיי. זה נכון שלאורך ההיסטוריה צעירים הובילו לא פעם מהפכות חברתיות וטכנולוגיות. אבל עובדתית העולם שייך דווקא למי שצברו דרך ומסע, החכימו, השכילו, ניסו, טעו, דייקו, לא אמרו נואש, ואז פרצו.

סטטיסטית, הם גם לרוב אנשים בשלים יותר, וכן, נכון, גם בוגרים יותר בגיל.

באחרונה נתקלתי בריאיון עם ג’יין פונדה, שחקנית זוכת שני פרסי אוסקר, מפיקה ואקטיביסטית אמריקאית, שציינה את יום הולדתה ה-86, והיא עדיין ממשיכה ליצור, להתחדש ולהפתיע, ומתייחסת ליתרון הגיל, הניסיון והבשלות על פני הנעורים.

“הלוואי שמישהו היה אומר לי בצעירותי שלהיות צעיר זה ממש קשה. להיות צעיר זה להיות כל הזמן עם שאלות שרצות בראש: ‘מה אני אמור לעשות?’ ‘מי אני אמור להיות?’ ‘עם מי אני צריך לבלות?’ ‘למי אני אמור לומר “כן”, ולמי אני אמור לומר “לא”?’ ‘מותר לי בכלל להגיד “לא”?’ כל כך הרבה שאלות התרוצצו לי בראש כשהייתי צעירה, והלוואי שמישהו היה אומר לי בגיל צעיר ‘לא’. זאת לגמרי תשובה לגיטימית ומלאה, ובעיקר, ‘אל תדאגי, זה רק הולך ומשתפר עם הגיל’. כי בצעירותי חשבתי שאין לי עתיד, ולכן אני כל כך אסירת תודה שבגילי אני עדיין עובדת, יוצרת, מתחדשת ופורצת דרך”.

הוכחה לכך שגיל מביא איתו בשלות, בגרות ונינוחות מסוימת היא סיפור הפריצה המאוחר והמרגש במיוחד ששייך לשחקנית ג’ניפר קולידג’, שגילמה בשתי העונות הראשונות של הסדרה הלוטוס הלבן את טניה מקוויד, אישה אמידה שסובלת מדיכאון בעקבות פטירתה של אימה.

בגיל 61 קטפה קולידג’ לראשונה בחייה את פרס גלובוס הזהב היוקרתי וזכתה להכרה בין-לאומית. למרות שהיו מאחוריה עשרות שנות קריירה, שכללו השתתפות בתפקידי משנה בסדרת סרטי הנונסנס אמריקן פאי ולא רק בלונדינית, בסדרה ג’ואי ובעשרות תפקידי משנה קטנים ותפקידי דיבוב בסרטים מצוירים, היא מעולם לא זכתה בהכרה הראויה לכישרונה.

ואז, בזכות התפקיד המופתי שגילמה בסדרת הטלוויזיה הלוטוס הלבן, היא ״התגלתה״ לעולם והפכה “לפתע” לאייקון הוליוודי ולאייקון אופנה.

בנאום הזכייה שלה בשנת 2023 היא תיארה בצורה נפלאה ומרגשת את תהליך הפריצה הארוך שלה.

“יש בחדר הזה חמישה אנשים שאני חייבת להם תודה על כך שנתנו לי תפקידים קטנים, שהחזיקו אותי במשך 20 שנים. היו פה ושם בדרך עוד כמה אנשים טובים שנתנו לי תפקיד קטן פה ותפקיד קטן שם. היו לי ציפיות וחלומות כל כך גדולים כאדם צעיר, אבל מה שקרה זה שהם קצת השתבשו בעקבות החיים. חשבתי שאני הולכת להיות נסיכת מונקו, למרות שמישהי אחרת כבר תפסה את כס המלכה. היו לי רעיונות גדולים בתור אדם צעיר, ואז את מתבגרת וחושבת לעצמך, ‘מה לעזאזל הולך לקרות איתי?’ מייק וייט (יוצר הלוטוס הלבן), אתה נתת לי תקווה. נתת לי התחלה חדשה. שינית את מסלול חיי במיליון דרכים. השכנים שלי מדברים איתי, מעולם לא הוזמנתי לשום מסיבה בשכונה שלי, ועכשיו כולם מזמינים אותי. מייק, אתה גורם לאנשים לרצות לחיות, ואני לא רציתי לחיות עוד”.

לכל החולמים והחולמות שפוסעים בשבילי רשימת החלומות שלהם, מתאמצים, מזיעים, משתדלים, אך חשים שטרם פרצו- לכם אני מקדיש את הספר הזה, שמעמיק את פילוסופיית ״הרשימה״, מסביר מהם המהלכים שיש לבצע בדרך לפריצה המיוחלת, ומשתף במאחורי הקלעים של עשייתי, ואף בצעדים המומלצים פחות והמכשילים שאתם עלולים לפגוש בדרככם אל התודעה הרחבה.

הקריאה בספר תנחה אתכם שלב אחר שלב כיצד עליכם לחשוב כדי להיות מובילים בתחומכם.

אם הגשמתם חלומות קטנים וגדולים, קראתם את הספרים הרשימה, הרעיון וההזדמנות, סימן שנושא ההצלחה בוער בכם (ואם טרם, מומלץ לעצור ולקרוא אותם על פי הסדר. אבל לא חובה. הספר הזה עומד בפני עצמו). אבל גם אם אתם חולמים ומשקיעים בתשוקה שלכם, ייתכן שאתם חשים שעוד לא גילו את כישרונותיכם והיכולות שלכם, או את היתרון של העסק שלכם, או שהוא עדיין לא “התפוצץ”. יכול להיות שאתם מרגישים, כפי שנהגו לומר המורות בבית הספר היסודי, ש”יש בך הרבה פוטנציאל”, אבל עוד לא מימשתם אותו באופן שמניח את דעתכם.

הספר הזה ינסה לחולל עבורכם את ההבדל. הוא יעשה לכם סדר מנטלי בראש, יספק ארגז כלים לפריצה, תרגילים, משימות, ואיך לא – רשימות שתמלאו, ושבעזרתן תשיגו פוקוס ומשנה סדורה.

הוא יעזור לכם לתכנן את הצעדים קדימה, יגרום לכם להבין מדוע אנשים מסוימים פורצים ואחרים לא, ילמד אתכם איך לחשוב כמו מותג-על, ובעיקר אני מקווה שהקריאה בספר תעניק לכם תקווה ואורך רוח להאמין שגם החלום שכבר הגשמתם, אך טרם הגיע לתודעה רחבה דייה לטעמכם, עוד יכול “להתפוצץ”.

אני מקווה שהספר הזה יגרום לכם לעשות, לקדם ולהגשים.

נ”ב

כחלק מהרחבת פעילותי בשנים האחרונות, פתחתי פודקאסט בשם המעבדה להגשמת חלומות, שבו אני מארח, בין השאר, אנשים יוצאי דופן שפרצו והגיעו להישגים יוצאי דופן. בשיחה איתם אני מנסה לחקור ולגלות מה מסתתר ברשימת החלומות העתידית שלהם. במהלך הספר אצטט קטעים מתוך הפודקאסט ואפנה אתכם להאזין לפרק המלא באפליקציות ספוטיפיי, אפל וגוגל, ולצפות בו ביו-טיוב.


WhatsApp chat
שינוי גודל גופנים