יש לנו סיפור, אבל למה לנו לכתוב אותו?
מאת אילת מריה מיטש
לכל אדם יש סיפור, וכל אדם יכול לספר אותו. מה שעוצר אותנו בדרך כלל מלספר את הסיפור שלנו הוא החשש מכך שלא נדע להשתחרר מספיק כדי להתבטא, ומצד שני – שנאבד שליטה אם נשתחרר "יותר מדי".
הסיפור שאנחנו עוצרים בתוכנו הוא הסיפור של חיינו, ולמדנו לחיות בלעדיו רק לכאורה. המילים האלה זורמות בתוכנו מתחת לפני השטח כל הזמן, והן מנחות אותנו בבחירה שלנו כל הזמן. הזרימה מתעצמת עם הזמן, ובתקופתנו, שבה אמצעי ביטוי זמינים ונגישים כל כך מגיע היום שבו אנחנו רוצים "לעשות עם זה משהו", ופונים לבחור את צורת הביטוי המתאימה לנו.
כתיבה היא אמצעי ביטוי נגיש לכולנו יותר מאשר אמנויות אחרות, ולכן אין אדם שאינו יכול לכתוב את הסיפור שלו. כתיבה פוקחת עיניים עוד יותר לזהות את הסיפור של אנשים בסביבתנו, והיא מעמיקה את ההבנה שלנו גם בחיי היום יום. היא לא תסיט אתכם ממסלול חייכם אלא תעמיק את היצירתיות שלכם בכל תחום שהוא, משום שכאשר תצרו במילים תצמצמו בכל יום את הפער בין מציאות לדמיון.
אם למדתם לכתוב ולקרוא, קיבלתם את הכלים הראשונים ליצור, כך שכל מה שנותר הוא להרשות לעצמכם לעשות זאת. הרצון לספר בקול שלנו הוא רצון טבעי ואני כופרת בכך שרק ליחידי סגולה מותר לכתוב. לכולנו הסגולה הזאת לכתוב, משום שכך לימדו אותנו מילדות.
מרגע שתתחילו לכתוב, כל מה שראיתם וניסחתם לעצמכם בלבד יקבל צורה מוחשית, והשליטה שלכם במילים תקל עליכם לעצב גם את היום יום. המודעות הנדרשת בזמן הכתיבה מחדדת גם את היכולת היצירתית שלכם בכל מקום שתידרשו לה.
אנחנו כותבים לא כי אנחנו רוצים לומר משהו, אנחנו כותבים כי יש לנו משהו לומר. מכירים את המשפט הזה? כולם כותבים היום כי אין כבר עיתונים שבהם כותבים רק בעלי מקצוע או מעצבי דעת קהל. כיכר העיר החדשה היא האינטרנט, ושם אנחנו גם ממתגים את עצמנו לצרכים מקצועיים ומסחריים, מבלים בילוי חברתי, מכירים אנשים חדשים וחושפים מעצמנו עוד ועוד, בעיקר בכתב.
נראה שהקושי והפחד לכתוב הוא מה שמרתיע אנשים רבים מלכתוב. הגלישה פנימה כדי להקשיב לעצמכם בלי רעשי הסוואה מבחוץ, לראות מה שלא ראיתם מזמן או מעולם, לבטא במילים מה שכואב, מה שמפחיד, מה שהסיט אותנו מהדרך או מהחלום. מצד שני, זה בדיוק מה שמרתק, זה הסיפור שלנו וזה מה שאנחנו רוצים לספר לעצמנו בבהירות וגם לעולם, לאנשים שסביבנו.
כשאנחנו כותבים אנחנו חייבים לעבוד עם "טעויות" ואי דיוקים. חלק בלתי נפרד מכתיבה הוא התמודדות עם נקודות מבט אחרות, מבחוץ, עם הערות והארות, עם החשיפה של הטקסטים שלכם לעיניים אחרות, ביקורתיות אבל לא מדכאות. לפעמים מניחים את הכתיבה בצד לימים עד שנים, ולפעמים מגלים שהגענו למקום הנכון שלנו ולא מפסיקים. אי אפשר לכפות על עצמנו הר כגיגית, אמנם, אבל חייבים לסגל הרגלי עבודה משום שמוזה היא לעתים רק מיתוס.
בסופו של דבר מגיע גם הרגע שבו אנחנו נזקקים לאנשי המקצוע שילוו את הכתיבה, ילטשו, יתקנו ויערכו את הסיפור שלנו בצורתו המיטבית ביותר. עריכה לא נועדה לעקר את כוחו של הסיפור ולא להשתיק את קולו של הכותב, אלא לסלול לו דרכים נוספות להפיק מהסיפור שלו את המיטב, את הדיוק והביטוי המתאים ביותר.
אחרי שעשינו כברת דרך עם הסיפור שלנו, מהרגע שהתגבש בתוכנו ועד שהנחנו אותו על הדף הריק, זהו הזמן לשחרר אותו לקריאה של אחרים, להבנתם ולמסע המרתק שלהם בין המילים שלנו לבין המחשבות הפרטיות שנעורר בהם. זהו הרגע שכולנו רוצים להגיע אליו, כותבים, עורכים ומוציאים לאור כאחד.