מי רצח את האישה שבי? – קלריס דיין

נולדתי בת, לא בן. לא נשאלתי. קיבלתי.המסלול היה ברור: להתפתח כילדה, לפרוח כנערה, להבשיל לאישה. מסלול ברור: לולא הציבו בו מכשולים, הסיטו תמרורים והכתיבו תכתיבים. אמרו לי – את בת. צריכה להיות ילדה טובה: בנות לא זזות בלי רשות, נקיות ומסודרות, צמות סרטים וקוקיות, עוזרות בבית ושומעות בקול ההורים. ואני, ילדה טובה שמוכנה לכול – לשרת, לרצות ולוותר, ובלבד שעם התואר הנשגב "ילדה טובה" להישאר.
אני עומדת, מביטה מבעד לחלון, בובה בזרועותיי ושומעת קול: קולו של האני שבי, והוא קורא לי: "בואי אליי… תני מטובך גם לעצמך… הקשיבי לליבך, מהותך, ייעודך. רוצה אני בטובתך… בואי אליי, רק זכוכית מפרידה ביני לבינך…"
אבל ההורים…הם לא מרשים… ואת עזרתי הם צריכים. אני ילדה טובה. לשמוע בקול ההורים זו חובה. להתחשב באחר, לעשות למען הזולת – אני בת. כך אמרו לי. למדו אותי.

בגרתי. לנערה הפכתי. מול המראה עמדתי ולנגד עיניי ניבטות תמונות – נערות שער, מלכות יופי, דוגמניות, וכולן לי מראות – כך צריכה אישה להיראות.
אני קונה איפור, קרמים, בגדים, מתעמלת שעות, ולא מצליחה אליהן להידמות. מה עושים… עם הסנטימטרים החסרים, הקילוגרמים העודפים, השיער, צורת הפנים? אף אחד מהם לא מתאים. אולי הרמת עצמות לחיים? ניתוח אף, מילוי שפתיים? שאיבת שומן / דיאטת רצח? כמה כסף כל זה צריך לעלות? ואיזה נס צריך לקרות… להעלים קמטים ולמחוק כתמים – את זה הרי כולן עושות, ואני – האם אעז נגד הזרם לשחות?
עומדת מביטה מבעד לחלון, דיוקני בכפי, שומעת את האני שבי והוא שוב קורא לי: "בואי אליי, התחשבי בי. חשבי עליי! למה איכפת לך מה הם חושבים? נכון יש גוף, אך יש גם נשמה, למה תתעלמי מקיומה? בואי! אצלי שמחת לבך. היי פשוט כפי שהינך. הביני, זו רק הזכוכית שמפרידה ביני לבינך."
אני לא יכולה… זה לא יהיה הוגן… אני חיה ביניהם. שייכת להם. רוצה למצוא חן בעיניהם. זו המסגרת, ועל המקובל אין לי זכות ערעור בכלל.

נשארתי מאחור… אני חייבת להשלים ולקבל את הגבר הראשון שיסכים, הרי אני פגומה, לדוגמנית בוודאי לא דומה. איש לא אמר לי, אבל ראיתי וגם תהיתי איך לגבר נסלחת הקרחת, לעודף משקלו ולכרסו מוחלים, קמטיו ושיבתו לא נחשבים, ושום פגם בו כבר לא רואים כשכספו רב ומעמדו רם…
אני עומדת מביטה מבעד לחלון, בני בזרועותיי, ושומעת את האני שבי שוב קורא לי: "בואי אליי, בואי תלמדי משהו עליי. את חיה בסרט לא שלך. סרט שהכתיבו לך. יש לך ברירה – זכות הבחירה. בואי אליי, רוצה אני בטובתך, זו רק זכוכית שמפרידה ביני לבינך".
לא יכולה. יש לי צהריים להכין, את הרצפה לשטוף, את אימא לקחת לרופא, ולאבא לקנות בגדים. אחיי הבנים עסוקים – יש להם אישה בית ילדים. אין להם זמן לטפל בהורים. ואני לכול מוצאת זמן – לבית, לעבודה, לילדים.
ועכשיו גם לנכדים… אני לא צריכה לבלות, לא צריכה ליהנות. הילדים, הנכדים – הם ההנאות שלי, כך הנחילו לי.

עומדת אל מול החלון… כשהרוב כבר מאחוריי, מנפצת הזכוכית באגרופיי וזועקת: "אני באה אליך האני שבי! עם הצער שבלבי! רואה אתה – נותרתי לבדי, אין איש איתי, אין מי שישמע אותי. חייתי בתוכם, כפיון במשחק השח שלהם. לא חייתי, לא חוויתי, כיביתי את רצונותיי, ערגותיי, כמיהותיי. עומדת, דוממת, מדממת. הם רצחו את האישה שבי. מצצו את דם ליבי. כן אני באה! רצה אליך – היחיד הרוצה בטובתי, אתה – אני – קול האני שבי.

הייתי נאיבית… עם שמיעה סלקטיבית…

ספריה של קלריס דיין:
בתו של מוכר הקרח
פסוקים לרגעים ריקים