חיים מחנות לחנות – גינגי פרידמן

היא ישבה ליד החלון באוטובוס מספר 5, אישה קטנה בשנות השמונים לחייה, לבושה שמלת קיץ פרחונית, לראשה כובע בד, להגנה בפני השמש ה"אזיאתית" ותיק היד שלה מוצלב לה על החזה מכתף שמאל לירך ימין כאמצעי בטיחות מפני החוליגאנים חוטפי התיקים.

היא למודת ניסיון. כבר חטפו לה פעם תיק, מעל לכתפה, כשהלכה לקניות באבן גבירול. היו אלה שני בחורים חצופים רכובים על קטנוע. כל צעקותיה ותחנוניה נבלעו בשאון העיר. הם נעלמו , בין המכוניות, כהרף עין עם תיקה וארנקה בידיהם, והיא שבה לביתה פגועה,חפוית ראש ובידיים ריקות.

מאז היא מקפידה להצליב את התיק על החזה. בעבר כייסו לה את הארנק מתוך התיק ומאז היא נושאת שני ארנקים בתיק. האחד עם מעט כסף קטן , נגיש לכל יד פולשנית והשני, ארנקה האמיתי, מוטמן היטב בתחתית התיק.

מצחה נשען על שמשת האוטובוס ועיניה שטפו את המראות שחלפו על פניה על המדרכות.

היא אהבה להתבונן באנשים. הצפייה בקליידוסקופ האנושי הייתה עבורה מהנה יותר מצפייה בסרט, שממילא הייתה מתקשה להבין את הנאמר בו.

לצידה ישב בעלה הכמוש, חמוש בשפמפם קטן מתחת לאפו, חבוש מגבעת לבד וחנוט בחליפה דהויה ועניבה, חרף 40 מעלות החום המשתוללות בחוצות העיר.

שכניו טעו לחשוב שהוא דתי, למרות שאיש מעולם לא ראה אותו בבית הכנסת. אפילו לא בימים הנוראים, כאשר כל דיירי השכונה היו נקבצים אל בית הכנסת הקטן וגודשים אותו ואת הרחבה שבחזיתו. הם לא ידעו שהוא ניתק , "שם", את כל קשריו עם האל שהכזיב. אבל סגנון לבושו היה חזק ממנו.

בילדותה, נהגה מרגלית ולהתחנן בפניו שיתלבש כמו כל האבות, אך ללא הועיל. גם בבגרותה, נפלו הפצרותיה על אוזניים אטומות.

שום גבר שמכבד את עצמו לא יוצא מפתח ביתו ללא חליפה, עניבה ומגבעת. זה מה שמבדיל בין הגברים לנערים. היה קובע וסוגר עניין.

מבטו של אברם היה מרותק לבטנה החשופה של הבחורה הצעירה, שעמדה ליד מושבו ומחמת הדוחק התחככה בכתפו,

והטבור החצוף שלה הישיר אליו את מבטו. לאן מגיע העולם שבנות צעירות לא מתביישות להציג את מרכולתן לעין כל ואין פוצה פה ומצפצף. ומה עם ההורים שלה, הם יודעים? הם מרשים? הוא הרהר בינו לבינו.

"אברם,בתחנה הבאה זה סטימצקי" העירה האישה לבעלה "יותר טוף שנתחיל לקום,שלא נפסיד את התחנה" ודחקה בו במרפקה.

"יש עוד זמן שרה, הנהג לא יברח לנו" השיב לה בנינוחות, שבדרך כלל, הייתה מוציאה אותה מדעתה , אך לא הפעם. בהשפעת עומס החום, כנראה, העדיפה שלא להתווכח.

שרה, מוורוצלאב שבפולין ואברם, מקישווארדה שבהונגריה, נפגשו על אוניית המעפילים "אנדריאה" שהביאה אותם ארצה מיד אחרי המלחמה.

השם "אוניה" יכול להיחשב לה כמחמאה. זאת הייתה ספינת דייגים רעועה שעברה הסבה ובמקום סרדינים, דחסו בה, עתה, פליטים, מעל ומעבר לכושר הקיבול שלה.

אברם השגיח באשה הקטנה שהתקשתה להלחם על פת הלחם היומית שהייתה מחולקת ל"מפליגים" ופעמים רבות מדי יצאה מובסת מהקרבות חסרי הרחמים.

הוא החליט להיות המלאך השומר שלה ולפרוש עליה את חסותו.

במחנה, הוא למד לדאוג רק לעצמו אבל כאן זה כבר לא היה המחנה. כאן, הוא שב אל חברת בני האדם.

"מודיורול? " הוא שאל אותה, היא הנידה בראשה ואמרה "פולסקי"

בלית בררה הם נדרשו לשפה המשותפת היחידה שנותרה להם,

יידיש.

"איך בין אברום" הציג את עצמו והושיט לה יד הססנית "שורה" לחשה לעברו ואחזה בידו המושטת בעצמה שעמדה בניגוד חריף לדמותה השברירית, כאילו לא היה בדעתה להרפות.

"פון וי זייט איר?" (מהיכן את?) שאל אברום

"איך בין גשטורבן אונד וידר טויט גבורן אין דכאו"

(מתתי ונולדתי מתה מחדש, בדכאו)

"אונד זי?" (ואתה?)

" אושוויץ"

זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהם דיברו ביניהם על המחנות. פרט ליבבות וההתיפחויות הבלתי נשלטות ,בסיוטי הלילה שהיו פוקדים אותם, תדיר.

"איר זייט אליין?" (את לבד?)שאל כאילו שלא ידע את התשובה

"יו" (כן) השיבה בלחש "אונד זי?" (ואתה?)

"אויכט" (גם) השיב אברום.

"הוסט קיינם?" (אין לך אף אחד?) שאל

"קיינם. אלה זינד פברנט" (אף אחד. כולם נשרפו) "אונד זי?" (ואתה?) שאלה שורה "אויכט" (גם) השיב אברום.

"אז אפשר בלייבן ויר צוזמן? בסר צווי אלס ידר איינר אליין" (אולי נשאר ביחד?

מוטב שניים מאשר כל אחד לחוד) הציע אברום , היא הנהנה וכך היה.

אברום חלק עם שורה את פת לחמו היומית, את מנת המים ואת יצועו בלילות וכשירדו מן האוניה נשארו ביחד ,כמובן מאליו. נאחזים זה בזה כבגלגל הצלה.

הם עברתו את שמותיהם הפרטיים לאברם ושרה אך את שם המשפחה –ויזרמן,

הוא קידש. זכר ומצבה חיה למשפחה הגדולה שהתאדתה בשמי פולין.

הם פתחו חנות לחומרי סדקית בנחלת בנימין, שהיתה דחוסה בין חנות לבדים וחנות תמרוקים, הייתה עמוסה בקופסאות, תיבות, מכלים ומגירות שהכילו את מאות הפריטים השונים שנקראו בשם המשותף "הסחורה", התאורה בחנות הייתה דלילה וחלון הראווה היה סתמי ומעלה אבק. בתוך כל הררי "הסחורה", חגורים בסינרים גדולים הם עשו לילות כימים והוציאו את פרנסתם בכבוד. תוך כדי מלחמת החיים, בין הסחורה למיטה, הם הצליחו להביא לעולם את מרגלית, ביתם יחידתם אשר אהבו ,שסימנה עבורם את ניצחון התקווה על הייאוש.

לימים כשחנויות הסדקית איבדו את השוק והם עצמם איבדו את גילם, הם מכרו את החנות ליזם פרטי רב תושייה שהקים במקום פיצוציה. התמורה שהתקבלה הספיקה כדי להבטיח להם דעיכה מכובדת. עד איחודם מחדש עם בני משפחותיהם.

חברים מעולם לא היו להם. היו להם מכרים , שכנים ובעלי העסקים השונים בשכונה שאת בתי העסק שלהם היו פוקדים מעת לעת, לפי הצורך.

כשאפסו גם כוחותיו של בעל חנות המכולת הסמוכה לביתם הוא מכר את חנותו לצמד בחורים צעירים ושרה ואברם איבדו את בן השיח הקרוב ביותר שהיה להם.

מרגלית,שגדלה להיות משוררת מוערכת עקרה למושב מרוחק בתואנה ששם נמצאת ישראל האמיתית בעוד תל אביב איננה יותר משחזור מקומי של העיירה, בגולה. מאז הם זוכים לראותה ,לעתים רחוקות, כשהיא מזדמנת העירה לכבוד איזה ערב שירה או לפגישה במשרדי המו"ל. פרט לכך הם משוחחים מדי פעם בטלפון, כשהיא מוצאת זמן לטלפן. אחרי הכול, הם אינם מעזים להפריע לה באמצע עבודתה.

כי כמו שהסבירה להם פעם, הראש של משוררת עובד כל הזמן.

שיחותיהם הן בעיקר שיחות של מה בכך. מה נשמע? לא שומעים ולא רואים. מה שלומכם? הרוב בסדר חוץ ממה שלא.

ואיך אתם מרגישים? כשאנחנו פוקחים עיניים בבוקר

אנחנו יודעים שאנחנו עדיין חיים.

אז מה אתם מספרים? מה כבר יש לאנשים זקנים לספר?

מה חדש אצלך? אצלי אין חדש , אני ממשיכה לכתוב.

אפשר לראות משהו? לא לפני שאהיה בטוחה שזה סופי.

מתי את באה לתל אביב? לא יודעת.

טוב, אני חייבת לסיים , יש מישהו בדלת.

תהיי בקשר.

בטח, תשמרו על עצמכם.

עם תום כל שיחה כזאת, גדל ונפער הריק, משני עברי הקו.

מזל שיש להם זה את זה. הם מעולם לא הספיקו להתאהב. נישואיהם היו חיבור של רווח והצלה. עם השנים הם למדו לכבד זה את זה ולהקים יחד צוות לוחם שעמד כתף אל כתף מול העולם האכזר, שארב שם בחוץ.

עובדה, הם צלחו את החיים בהצלחה והבטיחו לעצמם חיי עצמאות מלאה,

לעת זקנה. מה עוד יכולים ניצולי שואה מן השורה, לדרוש?

עכשיו, כבכל יום, הם נוסעים לחנות הספרים התורנית. היום תורה של סטימצקי בדיזנגוף.

האוטובוס עצר להם בתחנה הרחק מהמדרכה, כי הכניסה לתחנה הייתה מעט צפופה עבור הנהג הלחוץ. אברם ירד ראשון והושיט יד לשרה שנאלצה לקפוץ מהמדרגה הגבוהה.

המעבר מהאוטובוס הממוזג לכבשן הרחוב היה מצמית. הם נעמדו לרגע, שאפו אוויר, החליקו את בגדיהם, שהתקמטו בנסיעה, אברם יישר את מגבעתו, הידק את עניבתו ונטל את שרה בידו וכך נכנסו שניהם בהיסוס לחנות הספרים. אחרי שהביטו כה וכה, הם פנו למוכרנית הפנויה ושאלו "יש לכם את ספר השירים האחרון של המשוררת מרגלית נאור?"

המוכרנית הצעירה קימטה את מצחה, נראתה לרגע כאבודה עד שהתעשתה ופנתה אל עבר מדפי ה"שירה". לאחר חיפוש קל היא שלפה את הספר והביאה להם אותו בשמחה.

"מה דעתך, זה ספר טוב?" שאלו שניהם במקהלה מתואמת היטב.

המוכרנית שכנראה מעולם לא קראה שיר של המשוררת, השיבה במיומנות מקצועית

"אני עוד לא הספקתי לקרוא אך הוא קיבל ביקורות מעולות"

גוו של אברם התיישר בכעשרים מעלות לפחות, ראשה של שרה התרומם בגאווה ושניהם אמרו, שוב במקהלה "זאת הבת שלנו"

"מה באמת?" אמרה המוכרנית בהשתאות מדומה "כל הכבוד!" פלטה בחצי פה ונפנתה לשרת לקוח אחר שהמתין לעזרתה.

אברם נותר לעמוד שם מספר דקות, כשהספר של בתו מוצמד אל לוח ליבו כאילו אומר "הביטו כולם, אני האבא של המשוררת הדגולה, מרגלית נאור"

כשהתבונן סביבו ונוכח שאיש איננו מזכה אותו במבטו, הוא הציב את הספר, בהדרת כבוד על ערימת הספרים הסמוכה, במקום בולט לעין. נטל שוב את שרה בידו ושניהם יצאו מהחנות בראש מורם.

את היומית שלהם הם עשו.

עתה, הם היו בשלים לשוב אל ביתם, אל ארוחת הצהריים של מרק תפוחי אדמה קר ושניצל עם סלט ירקות קצוצים דק דק , אותם הכינה שרה מבעוד בוקר.

לאחריה הם ישכבו למנוחת הצהריים.

כשיקומו, יתיישבו בסלון, בפינת הישיבה , שנרכשה ברהיטי הזורע לפני כארבעים שנה והיא עדיין במצב טוב. אני לא רואה שום סיבה לוותר עליה, אומר אברם לשרה כשהיא מעלה את הנושא, למה לנו רהיטים חדשים, הרי אף אחד לא בא אלינו ובשבילנו זה מספיק טוב. לא? אברם יציב את כוס התה והביסקוויט היבש אותו הוא אוהב לטבול בתה, לפני שיכניסו לפיו, על השולחן הקטן שליד הכורסא שלו ושרה תגיע עם כוס הקפה, שניים סוכר ומעט חלב.

אברם ייטול לידיו את כרך דפי זהב הממורטט והם יבחרו יחדיו, תוך כדי עיון ודיון מעמיק ,את חנות הספרים אותה יפקדו למחרת. לא לפני שיתווכחו ביניהם אם כבר פקדו את החנות הזאת בעבר, אם לאו.

רק לאחר שיגיעו לכלל הסכמה, יתפנה אברם לעיתון ושרה לספר הקריאה שלה אותו היא שואלת בחנות הספרים הפולנית-יד שנייה, בקינג ג'ורג'..

לאחר ארוחת הערב הקצרה שתכלול יוגורט, ביצה קשה ופרוסת לחם עם מרגרינה, הם יחזרו לסלון אל הערב הארוך והמשמים המצפה להם אל מול הטלוויזיה , עד שתיפול עליהם תרדמה . כששרה תתעורר לפתע בבהלה, תביט בשעון ותראה שהשעה כבר מאוחרת היא תנער את אברם "קום צריך ללכת לישון" והם יכנסו יחד למיטה עד ליומם הבא.

מרגלית כבר לא תתקשר היום. אולי מחר?

צרו עמנו קשר

    שם *

    כתובת מייל *

    נושא הפנייה

    תוכן הפנייה