לאור הירח של מרקש מתוך מרוקו – לימור שריר
לאור הירח של מרקש מתוך מרוקו – לימור שריר
באחד הימים כתבתי לסיהאם: "ובחלום לפתע גֶ'מָע אלֿפְנָה התרוקנה. נעלמו כולם. נעלמו בולעי האש, מוכרי המים, משביעי הנחשים ומספרי הסיפורים. נעלמו גם הרוכלים על עגלותיהם: מוכרי העוגיות המתוקות, איש התבלינים ומוכרי התפוזים עם ערימות הזהב על מגשיהם ואפילו הבחור עם הקוף המרקד נבלע בפתח אחת הסמטאות.
"ושקט השתרר. רק רקיעות פרסותיהם של הסוסים הרתומים למרכבות השחורות עלו מתחת לשדרת עצי התמר המובילה אל הכיכר. נמוגו גם המוני האדם, הגלים האנושיים, הססגוניים, השוקקים שהתפתלו ומילאו את הכיכר והותירו רק אותך ואותי במרכזה, ליד מזרקת הפסיפס הירוקה –מֵימֶיה שרים את שירנו.
"ואנו רוקדים כצללים מכושפים לאור הירח, לקול מנגינה עלומה שרק אנו מצליחים לשמוע.
"גופך ערום מתחת לגלימת המשי ומחרוזת אבנים כחולות מן המדבר לצווארך. אני חש את ניצני שדייך על ליבי ואת החום העורג שעולה אלי מגופך. ראשנו סחרחר.
"אני מביט אל תוך עינייך. צבען הירקרק כמערות סמויות, במקום שהסהרה נפגש עם הים וגליו מלחכים את החול ונסוגים, מותיר אותי עורג, נבוך וחושש, שפעם יאבד לי המבט הזה לעולמים. ולאור הירח שמעל מרקש נראים תלתלייך גלים כסופים, חוטי כסף המשתפלים על צווארך ועל כתפייך טווים ביניהם את נשמתי. את מתרפקת עלי וקול אנחה חרישית נפלטת מבין שפתייך ואני מרפה את חיבוקי לרגע ושוב לופת אותך בזרועותי נושא אלייך את מבטי ואנו שותקים. ואני חושב: כמה עזה היא השתיקה בינינו, כמה יפה היא. פועמת כמו לב בחושך לאור הירח של מרקש.
"וקול הלמות סוסים עולה באוזני מעבר לחומות. הנה קרבים הבֶּרבֵּרים לכבוש את מרקש ואני אכבוש אותך בדומייה.
"חומות הקסבה האדומות לוהבות ביום ומחווירות בלילה ונחשים זוחלים על האדמה הלוהטת, נבלעים בין רגביה המכווצים מפני צינת הלילה. רחש טופרי לטאות אפרפרות בוקע מתוך הדממה – חיוורות בחיוורון מוות.
"ואני בוכה ללא קול חושש שוב לאבד אותך".
