עדן בן ארי היא סופרת, משוררת ועורכת תוכן שהחליטה שתחגוג את יום הולדתה ה־30 גם כשתהיה בת 60. מאז שהייתה ילדה החלה לכתוב עצמה לדעת, וחלמה על היום בו תצליח להתפרנס ממלאכת הכתיבה.
את ספרה הראשון 'לגימות' המאגד בתוכו אוסף סיפורים קצרצרים על אנשים והקפה שהם שותים היא כתבה בבתי קפה, לאחר שנתקעה יום אחד בתל אביב ללא טלפון סלולרי ועם 20 שקלים, מפית ועט והבינה ששם מסתתרים הסיפורים הכי טובים.
מה מעורר בך השראה?
"אנשים. מאז שהייתי ילדה כל אדם שפגשתי היה מבחינתי סיפור שעדיין לא סיפרו אותו. עד היום כשאני מחכה לאוטובוס או יושבת בבית קפה לבד אני משתדלת להשאיר את הסלולרי בתיק ולהביט על האנשים סביב – לדמיין מה הם יאכלו בערב, עם מי הם הולכים לישון בלילה. אני שמה לב לכל פרט ומתעכבת אפילו על הצורה שבה הם הולכים. כדי לשמור את עצמי קרובה להשראה שלי, אני משתדלת תמיד לכתוב יחד עם עוד מישהו – חברה, קולגה, או אפילו סתם להתיישב לעבוד לבד בבית קפה. בכל פעם שאני נתקעת בכתיבה אני לא צריכה לעשות יותר מדי – רק להרים את העיניים מהמסך ולגלות אדם מעניין בסביבתי והכל מסתדר. כמו קסם."
כמה זמן את מקדישה לכתיבה?
"אני כותבת כ-8 שעות בכל יום, וחולמת לפעמים לטוס לחו"ל ולהתמסר רק לכתיבת הספר השני שלי 'טנגו לביאות'. זה רומן המגולל את עלילותיהן של 3 שכנות שמתמודדות עם קשיי החיים ולומדות איך להפוך מקורבנות למלכות. אני מקווה להצליח להוציא אותו לאור עד לשבוע הספר הבא."
האם נתקלת בביקורת על דברים שכתבת?
"בהחלט. יום אחד אישה שמאוד הערכתי מקצועית דיברה אליי בצורה מאוד מזלזלת – אמרה שאני ילדה עילגת, חסרת מרפקים, כזו שלא מבינה את חוקי המשחק ובגלל זה לעולם לא אגיע רחוק."
איך אפשר להתמודד עם דבר כזה?
"בהתחלה רציתי להיקבר מתחת לשמיכה ולא לכתוב לעולם. ממש האמנתי לה ובמשך כמה שבועות לא הצלחתי לכתוב אפילו הודעת טקסט. כשהצלחתי להתבונן על הסיטואציה מבחוץ הבנתי שדווקא חשוב שיהיו גם כותבים כמוני – כאלה שכותבים על כל מי שהחברה שכחה ומעדיפים להשקיע את כל כוחם בכתיבת אנשים שלא רואים אותם בדרך כלל כמו: מלצרים, מנקים, נהגי מוניות. מעבר לזה חשוב שיהיו סגנונות שונים בספרות ובשירה. לא כולנו יצאנו מאותו פס ייצור. אחרי שהתגברתי על המשבר הזה והצלחתי להבין שאותה גברת נתנה לי מתנה – היא עימתה אותי עם הפחד הכי עמוק שלי, הפחד שאני לא מספיק רלוונטית ומאז אני מבינה שגם ביקורות קשות בונות אותי ושאסור לתת לאף אחד לגרום לך ללכת לאיבוד ולסטות מהשביל שלך. אם אתה רוצה לכתוב תכתוב – מקסימום זה יצליח."