שבע עם לירון פיין מחבר הספרים ׳אל מלא רחמים׳, ׳סוף איכילוב׳, ׳ומה עכשיו?׳
1.
איך עלה בך הרעיון לכתיבת הספר?
זה קרה כשלימדתי בפעם העשירית את אותו שיעור כתיבה.
קצת רקע. במקצועי היומיומי אני איש קריאייטיב. אני מתפרנס מכתיבה. התחלתי את הדרך כקופירייטר, ניהלתי קריאייטיב במשרדי פרסום, הנחיתי צוותי קריאייטיב והתמודדתי יום יום – אני עדיין מתמודד יום יום – עם בעיית המחסום היצירתי. בעייה שמלווה גם כותבי ספרים.
עכשיו, צריך להבין: למשרדי פרסום אין זמן לבזבז על קופירייטר "תקוע". אתה חייב לספק את הסחורה, יום יום, ובאופן מבריק ורלוונטי. אין דבר כזה, "מוזה". מוזה זה לוקסוס לעצלנים. לכן, בעולם הפרסום משתמשים בטכניקות יעילות להגברת יצירתיות ולשחרור מחסומי כתיבה. טכניקות שלא רבים מכירים.
לפני שלוש שנים, כשהתחלתי להדריך כתיבה ספרותית ולערוך כותבי ספרים, באופן טבעי העברתי להם הטכניקות שהכרתי מתוך הפרסום – תוך התאמה לעולם הפרוזה. זה עובד נהדר, אבל הקיבולת שלי מוגבלת. אני יכול ללמד רק מספר קטן של אנשים בזמן נתון. רציתי להנגיש את אחת הטכניקות היעילות ביותר לכולם – אז כתבתי ספר.
כבר לא צריך להכיר אותי אישית כדי להבין איך שיטת שתי השאלות עובדת, ולא צריך לקחת קורס שלי. זה בספר דיגיטלי, שכל אחד יכול לקנות ולקרוא.
2.
האם הרעיון המרכזי של הסיפור השתנה תוך כדי הכתיבה?
בהחלט. מאחר וזה ספר הדרכה, הוא התחיל דרכו כ… ספר הדרכה. אבל הוא היה "יאבש" מדי ומשעמם מדי – כמו רוב ספרי הכתיבה, אגב. מדהים עד כמה שספרים שאמורים לעזור לך לכתוב מרתק – לא מספקים חווית קריאה בעצמם. סטיבן קינג, בספרו "על הכתיבה", יוצא דופן כאן. ללא ספק, הוא סיפק לי השראה (ויום אחד אגיע לקרסוליו. אני מבטיח).
איפה הייתי? אה, כן. בזה שכתבתי ספר משעמם. מהסיבה הזו (חלק בלתי נפרד מהפיתוח הקריאייטיבי!) הוספתי לו רובד חדש, והוא סיפור חיי. הדי מעניינים, אני חייב לומר. איך הגעתי בכלל לכתיבה? מה היו האתגרים שלי? איך הגעתי למשרד פרסום (ספוילר: דרך חדר מתים)?
ברגע שהחלטתי לעשות את זה, שני הרבדים החלו להשתלב יחד. באמצעות סיפור החיים שלי הספר ממחיש את הטכניקה באופן טוב יותר, מותח יותר ומשעשע יותר. הדוגמאות הופכות לאמיתיות – וקל יותר לקוראים להתחבר אליהם.
3.
האם יש לך סדר בתהליך הכתיבה? האם את/ה כותב קודם ראשי פרקים ואחר כך את גוף הסיפור?
ודאי, ודאי, ודאי. קודם אני כותב אאוטליין מסודר, אותו אני מפתח מאפס בתהליך מאוד מובנה. הרבה יותר קל להיות קריאייטיבי ו"נוצץ" כשעוסקים במאות מילים, ולא בעשרות אלפי מילים. אפשר לבחון כיווני עלילה שונים, אפשר להמציא ולהעלים דמויות, אפשר לשחק בכל מיני רעיונות. אלה לא רק ראשי פרקים, אלא הוראות כתיבה מדוייקות לעצמי.
כך, אגב, כותבים סרטים. ומאחר ואני גם תסריטאי, הטכניקות האלה מאוד טבעיות לי. אני יוצר שלד מוגדר, שמספק לי הכוונה בדרך. ברגע שהשלד מוכן, אני מתחיל לכתוב על פיו. ואם באים לי רעיונות יותר טובים, או שהדמויות מושכות לכיוונים אחרים? יש לי חירות קריאייטיבית מלאה לעשות מה שבא לי עם זה.
4.
האם את/ה פוגש את קהל הקוראים שלך?
רוב הקוראים שלי אמריקאים. אני פוגש אותם בביקורות באמזון או באימיילים ששולחים לי, אך לא פיזית. בכלל, אני עצלן. לפגוש קוראים נראה לי יותר מדי עבודה. זה גם אומר לצאת מהבית, שומו שמיים. וחם בחוץ.
5.
איזה מספריך הכי מייצג אותך
כמובן ש"ועכשיו מה?" עוסק בי ישירות, הוא סוג של ממואר קצר – וכך גם מייצג אותי. אבל זה ספר הדרכת כתיבה, ואני מאמין שהשאלה מתייחסת יותר לספרי פרוזה. ובכן, ספר הפרוזה שהכי מייצג אותי הוא החדש, שעוד לא יצא בעברית. הוא הראשון אותו כתבתי בגוף ראשון, ומתרחש בעולם בו אני רוצה לחיות.
6.
מה קורה כאשר יש מחלוקת בינך לבין העורך?
העורך תמיד צודק!
זה קל, במקרה שלי – כי הוא אני בעצמי. נכון, נכון, זה נדיר – וטוב שכך. רק מעטים יכולים לעבוד ללא עורך בכלל. כנראה שהרקע שלי – קריאייטיב פרסומי כמקצוע – הוא זה שמאפשר לי להביט על היצירה שלי "מבחוץ". לקטול ללא רחמים את מה שכתבתי בתשוקה רק לפני שבוע, לחתוך, לשפץ, לטגן ולהגיש מוקרם.
מה שכן, אני עושה שימוש נרחב בקוראי בטא. אנשים שקוראים גרסאות לא ערוכות של הספרים, ומחוייבים – לפעמים באיומי אקדח – להלשין לעורך שבי על כל מה שמעפן בהם. ואז הוא מחליט לקבל את הערות, או לא לקבל.
7.
ולסיום, מה בעיניך הערך של הוצאת ספר בפורמט דיגיטלי?
שני ערכים מרכזיים.
הראשון – חלוקה צודקת יותר של התמלוגים. אם אפשר לחסוך לקורא את הוצאות ההדפסה על נייר יקר והשינוע למחסני חנויות הספרים, הסופר יכול למכור את הספר שלו בזול יותר – ועדיין להרוויח יותר מכל עותק שנמכר.
השני – שליטה בגודל הפונט של הספר. מאז שעברתי לקרוא בדיגיטלי, הקריאה שלי הרבה יותר נוחה. אני מגדיל פונט וקורא במרחק נוח מהמשטח, על הטאבלט או הסמארטפון. ובלי משקפיים! הללויה
.