אי-ודאות סיפורים על אהבה ועל הלא נודע – צביקה אלון

אי-ודאות סיפורים על אהבה ועל הלא נודע – צביקה אלון


אי-ודאות סיפורים על אהבה ועל הלא נודע – צביקה אלון

Project Description

40 סיפורים קצרים (וקצת 'נגיעות' שירה), בשני חלקים, על אהבה והלא נודע. בחלק הראשון אהבה שהוגשמה ואהבה נכזבת, אהבת בעלי חיים, אהבת המוזיקה, אהבת הריקודים, אהבת המזון, אהבת האמנות על סוגיה, אהבת המילה הכתובה ואהבות נוספות.

בחלק השני סיפורי הלא נודע: נפלאות המוח האנושי, חלומות, האדם והבינה המלאכותית, מסתרי היקום האינסופי, חייזרים, המוות ועוד (כי אולי יש המשך…).

 

צביקה אלון (75) הוא עורך הפרק 'נוסטלגיה קיבוצית' באתר האינטרנט "נוסטלגיה אונליין", הפיק וערך את שני קובצי הסיפורים כותבים קיבוץ (מבחר מתוך האתר "סיפורי קיבוצים" זצ"ל), ומחברם של שני ספרי ילדים ושני ספרי 'מבוגרים': לאקי ((1999), קרוקסי, החייזר השכחן (2017), בושם מהול (2005) ובבקשה, ספר לי קיבוץ(2021).

הוא בן קיבוץ המעפיל במקור, 'בוגר' שני קיבוצים נוספים ומושבה אחת וכיום מתגורר בגבעתיים.  איודאות (סיפורים על אהבה ועל הלא נודע) הוא בוודאות ספרו החמישי. 

לרכישה במנדליי מוכר ספרים
לרכישה בעברית לרכישה בנטבוקס
לרכישה דרך ביבוקס

ביקור נימוסין

ת התשובות על שאלות כמו "מאיפה הם מגיעים אלינו איך?" או "איך ומתי אנחנו נגיע אליהם?", יוכלו לתת רק אלה שלמדו אווירונאוטיקה וחלל בטכניון

                                                                       אשגו"ז

היה חם וצפוף באוטובוס מספר 25, שבו נסעתי באחד מימי תחילת הקיץ לכיוון רמת אביב לעוד יום לימודי עיתונאות ותקשורת ב"כותרת". המיזוג לא פעלמחמת תקלה כלשהיוהאוויר שנכנס מבעד לחלונות הפתוחים הקל רק במעט על היושבים סמוך לחלון, ולא הורגש כלל על ידי העומדים במרכז האוטובוס, אני ביניהם. 

הרגשתי איך הזיעה מציפה אותי, בשעה שעמדתי במעבר הדחוס באנשים, ונזכרתי בעגמומיות במקום הישיבה אשר פיניתי לזקן שעלה לאוטובוס לפני 20 דקות. בספסל לידי ישבו זוג תיכוניסטים, מתלטפים, מצחקקים ומתנשקים חליפות, מתעלמים מהצפיפות שמסביב ומהחום. הנערה הייתה לבושה חצאית ג'ינס וחולצה לבנה שעליה הסמל של בית הספר "אליאנס". עיניה היו חומות כהות ושיערה הערמוני היה אסוף בסרט ארגמן רחב, שהבליט את יפי פניה השזופות. החבר שלה, יפה תואר, בעל עיניים ירוקותכחולות ושיער שחור מתולתל, היה לבוש מכנסי ג'ינס לבנים וגופיה שחורה עם תמונת "מלאכי הגהינום" עליה. שניהם היו נעולים בשקפקפי פלסטיק זולים, שכלכך אופנתיים כיום.

ביהודה המכבי עלתה לאוטובוס אישה זקנה, שתוך כדי הנסיעה התקדמה והגיעה לידנו. היה לה שיער אפורלבן דליל, לגופה לבשה שמלה חומה דהויה ולרגליה סנדלים תנ"כיים בלויים. עורה היה כעין הקלףיבש, מקומט ומלא כתמים חומים מכוערים. פניה היו חרושות קמטים וחריצים, ופיה מכווץ כדרך זקנים חסרי שיניים. רק עיניה היו יוצאות דופן, ניגוד לכל מראה דמותה: הן היו אפורות בהירות, מלאות חיות, ודימיתי לראות במעמקיהן כעין בוהק מסתורי.

 "סלח לי, איש צעיר," פנתה הזקנה בקול שברירי ורועד אל התיכוניסט, "אולי תוכל לתת לי לשבת מעט? אני מאוד עייפה."

 "גם אני עייף, סבתא," ענה לה בגיחוך התיכוניסט, "היה לי לילה  מ א ו ד  סוער עם החברה שלי, ואני מהזהעייף…" הוא צחק, נהנה מהתשובה של עצמו.

 "אביב, כולם שומעים…" לחשה לו חברתו, מחייכת במבוכה.

 "סלח לי בחור, אתה לא חושב שאתה מגזים?" פניתי אליו, "האישה הזאת…"

 "א ת ה  מגזים, דוד" קטע אותי התיכוניסט, תוך שהוא מוציא מכיסו סכין מתקפלת ומקפיץ את הלהב בנקישה. "תאמין לי, לא כדאי לך לדחוף את האף הארוך שלך לעניין שלא שלך," הוסיף באיום, כשהוא מסלק בעזרת הסכין לכלוך דמיוני מציפורן אגודלו, "במיוחד אם אתה לא רוצה שהאף הזה שלך יתקצר פתאום…"

 "די, אביב…" שידלה אותו התיכוניסטית, מלטפת את חזהו בניסיון להרגיעו.

הזקנה נגעה בזרועי. "תודה לך," אמרה, "אבל זה לא חשוב. אני כבר יורדת. הואל נא בטובך לצלצל בפעמון בשבילי."

לחצתי על כפתור העצירה. שני התיכוניסטים חזרו להתגפף ולהתנשק בשעה שהאוטובוס נכנס אל מפרץ החנייה בתחנה שמול הפלנטריום של מוזיאון הארץ. 

עוברה על פניי בדרך לדלת היציאה, שמעתי את הזקנה אומרת בקול, ספק לעצמה ספק אליי:  "שעון הזמן משמיע תקתוקיו, אביב הנעורים, אבוי, הופך לסתיו…" 

להרף עין ראיתי בבירור את הבוהק המסתורי שבעיניה. עקבתי אחריה במבטי בשעה שירדה והתחילה לפסוע במעלה המדרכה, לכיוון שער הכניסה לפלנטריום, עד שנעלמה מעיניי כשהאוטובוס פנה שמאלה לרחוב רידינג.

 ואז שמעתי צרחה, ועוד צרחה ועוד צרחה

הפניתי את ראשי, יחד עם כל נוסעי האוטובוס ההמומים, והרגשתי צמרמורת קרה עוברת בכל גופי: התיכוניסטית היפה ישבה מכווצת מאימה, רועדת כולה וצורחת בהיסטריה ובתיעוב, כשלידה, ספק מתכופף אליה ספק נרתע בהבעת מבוכה והפתעה, זקן מכוער וקירח למחצה, לבוש מכנסי ג'ינס לבנים וגופיה שחורה עם תמונה של "מלאכי הגהינום", ולרגליו שקפקפי פלסטיק שכלכך אופנתיים כיום.