ברומן ביכורים סוחף מציג אמיר אור-לי ארבעה דורות של משפחה דתית-לאומית, שאבותיה היו חלוצים, מייסדי קיבוץ בהרי יהודה, ואילו הדור הרביעי משתייך ל״נוער הגבעות״.
שבעים שנות ההיסטוריה של מדינת ישראל, מהימים שלפני קום המדינה ועד לרצח רבין, משמשות בידי המחבר לתיאור ההתפתחות והאידיאולוגיה של קבוצות מסוימות בציונות הדתית.
מאז ייסודה של התנועה הציונית הייתה המשיחיות הלאומית כוח מניע מחד והרסני מאידך, בתהליכים שעיצבו ומעצבים את פני המדינה. תורתו של הרב קוק, שראה בהקמת מדינת ישראל את ה״אתחלתא דגאולה״, תורגמה ומתורגמת בידי תלמידיו וממשיכי דרכו לתנועה פוליטית, ששמה לה למטרה להרחיב את גבולות המדינה, לעשותה ״למדינת הלכה״ ולהקים בהר הבית את בית המקדש השלישי.
״הדרך עוד לא תמה ועוד עלינו המלאכה לגמור״, אומר אחד מגיבורי הספר פארפרזה על דברי חז״ל הגורסים כי: ״לא עליך המלאכה לגמור…״
או כדבריו של אחד ממבקרי התנועה הזאת הגורס כי: ״הרב קוק ראה בחלוצים החילונים את ׳חמורו של המשיח׳, ותלמידיו מרחיקים לכת עוד יותר ומלהקים את עצמם בתפקיד העגלון…״
אמיר אור-לי, יליד 1955, הוא בן הדור הרביעי לחלוצי העלייה השנייה. אמיר הוא מורה דרך, בעל תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל, תואר שני במקרא ותואר שני נוסף בספרות עברית. את חייו המקצועיים החל כמדריך בחברה להגנת הטבע, ובמשך עשרות שנים הוא מדריך תיירים בארץ ומרצה להיסטוריה של עם ישראל ומקרא בתוכניות אקדמיות עבור אוניברסיטאות בחו״ל.
http://mikrarevivim.blogspot.com/2023/06/blog-post_20.html
 |
 |
 |
 |
 |
 |
פרולוג
מצדה, שנת שבעים ושלוש לספירה
נעמה
כל הלילה רתחו הלהבות. אפופי הילה אדומה נִדמו המצוקים להר געש מתפוצץ בזעם. אש גיהינום המסה אבנים ככפיסי עץ, וצללי הבעירה שהתנדנדו אנה ואנה שיוו להר מראה מפלצת קדמונית בגסיסתה. מרחוק נדמה המראה כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו ירד לארץ לדון ברותחין את דרי ההר. משתאים הביטו חיילי המשמרת השלישית אל הצוק הגווע, רֹאִים אֶת הַקּוׂלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם, מצֵרים על השלל שלא יישלל, על הבז שלא יובז, על שלוש השנים שבוזבזו לרגלי המבצר המקולל.
לקראת בוקר שככו הלהבות והמדבר שקע אל תוך דומייה מחרישת אוזניים. במזרח, מעל הרי אדום, החל האופק להאדים. ליד מחסן מספר ארבע שכבו בערבוביה כארבעים גוויות של מי שהיו עד אתמול בעלים ואבות, אנשי ספר וחרב, קנאים לעמם ולאלוהים.
היא ישבה על אבן לצד הגוויות, עיניה יבשות. כבר לא נותרו בהן דמעות. בשמלתה החמוצה מדם נדמתה כשבה מן הבציר, וכדורכת בְּגַת האדימו רגליה מדם הטבוחים. דוממים, בבגדים צואים, ישבו לידה שני בניה, פנחס ואליהו. אתמול, כשליטפה המאכלת את צווארם, נפלטה מגרונה זעקת השבר: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ", והוא, כמהסס, משך את ידו ופרץ בבכי תמרורים. אחר כך יצא את הבית לפגוש את הגברים, לסיים את המלאכה.
באור הבוקר העולה, אפופה בריחות המוות ובמראות השחיטה, מביטה בשועלים שצצו כאילו מאליהם וסובבו בין החורבות, היא נזכרת כיצד לפני שלוש עשרה שנים, כאשר הייתה עדיין נערה צעירה, הגיעו לכפרה שעל שפת הכנרת השמועות על בוא הגאולה. סיפרו על יוחנן, הצעיר יפה התואר מגוש חלב, ועל שמעון בר גיורא, המפקד אמיץ הלב, שהרימו בגלוי את נס המרד, והם מכנסים את צעירי היהודים למלחמת שחרור מעול כיבושה של ממלכת הרשע המשולה לאדום, ומעול עריצותם של בני בריתם, צאצאיו של הורדוס, הבוגד האדומי.
במיוחד ניעור בזיכרונה כינוס שערך בכפרה דרשן קנא אחד, איכבוד בן הגביר. הוא נכנס באחת השבתות לבית הכנסת מלווה בכנופיית נערים, ולאחר שהסתיימה הקריאה בתורה עלה אל הדוכן ופתח בהטפה: 'כבר למעלה ממאה ועשרים שנה', זעק, 'שאנו כורעים תחת עול הכיבוש. מוכסי הקיסר חומסים את יבולינו וגוזלים את מעט הלחם והדגים מפי ילדינו, בעוד כהני הרשע בירושלים חיים בארמונות שן ודורשים מאיתנו לשאת בהוצאות המקדש'. בעיניים יוקדות ובלהט, הבטיח כי 'הגיעה עת החרב להתהפך. לא עוד עבדי הקיסר אלא עבדים לאלוהינו ואדונים לעצמנו', זעק. 'אלוהים דורש', כך דרש, 'שנוכיח את נאמנותנו לו. והוא – אלוהים, יביס את אויבנו בכוח חרבנו', הבטיח.
בכפר סיפרו על אחד, אחיקם, שקם באמצע הדרשה וניסה להתנגד להטפותיו של איכבוד, מנסה להזהיר שאל לנו למרוד באימפריה הרומית האדירה. 'אם נובס', טען, 'לא תישאר בכפרינו אבן על אבן. שדרות של צלובים יימתחו לאורך הדרכים המובילות אל הגליל. נשותינו ובנותינו יחוּללו לאור השמש תחת גופם של חזירי אדם. ירושלים תיכבש ומקדשנו יישרף'.
'בוגד', נזף בו איכבוד. 'איך תעז להעלות על דעתך, שמלך העולם יובס על ידי עבדי השטן בביתו שלו?! שייתן לטמאים לחלל את מקדשו?! הם לא יירו בעיר חץ, לא יקדמו בה מגן ולא ישפכו עליה סוללה. בדרך אשר באו יישובו, ואל העיר לא יבואו', ציטט ברוח נבואתו של ישעיהו. 'ירושלים תשוחרר מידי כוהני הרשע, כפי ששוחררה מידי הכוהנים המתייוונים בימי החשמונאים!'
למחרת, כך נודע, כשערך את קניותיו בשוק ההומה, נצמדו לאחיקם משני צדדיו שני צעירים לובשי גלימות ארוכות. מבין קפלי הבגד שלפו סכינים קטנות, דמויות סיכה, ונעצו אותן בחוזקה בחזהו. עמיקם נפל מתבוסס בדמו והשניים, חברי כת הסיקריקים, נטמעו בהמון ונעלמו. 'ככה ייעשה לבוגד', לחשו תומכי הקנאים. 'הוא הביא את מותו על עצמו', התרברבו נערים שוכני גבעות, שהתהדרו בכיפות גדולות, פאותיהם הפרועות משתלשלות לצידי ראשיהם.
במהלך החודשים הבאים צברו רוחות המרד תנופה. יחידות קטנות של הצבא הרומי, שנעו בדרכי הגליל, הותקפו. גובי מכס, שניסו להיכנס לכפרים, נרגמו באבנים ונאלצו לסגת. נדמה היה שאכן מתרחש הנס. 'כמו שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו בימים ההם, כך הוא מצילינו מיד הרומאים בזמן הזה', דרשו מפקדי גדודי המורדים מעל כל גבעה ותחת כל עץ.
גם נָדָב וַאֲבִיהוּא, אחיה הבוגרים של נעמה, הצטרפו לקנאים, נטלו את קילשונותיהם ויצאו להרים לחבור אל גדודי המורדים. הם יצאו בגבורה למסעות עונשין אל הכפרים והערים היהודיים שסירבו להצטרף למרד, ואף טבחו בבוגדים שהמשיכו לסחור עם הרומאים ולהתעשר על גבם של נאמני השם. 'מי לאדוני אלינו', נשמעה סיסמת הגיוס, והמוני צעירים חדורי אמונה עלו אל הגבעות והצטרפו לחילות המרד. גם השמועות על חיל רומי גדול שמתאסף ליד דמשק לא הרתיעו אותם. 'אדרבא', התרברבו הצעירים, 'שיבואו. באבני קלע יירגמו, קבורת חמור ייקברו'.
והרומאים אכן הגיעו. עד יום מותה לא תשכח נעמה את הבוקר ההוא. אמש חגגה את חתונתה. מנחם, חתנה, היה ידידם של אחיה, נדב ואביהו. כמוהם היה חייל בגדודו של יוחנן מגוש חלב. אף שהיה צעיר מנדב בשנה או שנתיים, כבר יצא לו שם של לוחם עשוי ללא חת. כשהגיעה נעמה לפרקה הציעו אחיה את השידוך. היא זוכרת איך, כשבא לבקש את ידה מאביה, הציצה בו בביישנות מבעד לסדק בדלת. שיערו השחור גלש בגלים על כתפיו הרחבות. ידיו היו גדולות ושריריות. בחגורת בד שנכרכה סביב מותניו הייתה תחובה חרב גדולה. מעיניו השחורות נשקף מבט רציני ועז.
'איזה בחור יפה', חשבה אז בליבה. 'הלוואי שאבא יסכים'.
כעבור שבוע עמדה תחת החופה. לבושה בשמלה צבעונית, מלווה בהוריה ובאחיה, צעדה לביתו של מנחם. שלא כבחתונות אחרות שהיו נהוגות בכפר, לא יצאו השכנים ללוות את הפמליה הקטנה בתופים ובמחולות. את המתח ששרר באוויר אפשר היה לחוש גם ממרחקים. בכפר נפוצו שמועות על חיל רומי גדול בפיקודם של המצביא אספסיאנוס ובנו טיטוס, שנאסף בעכו ומאיים לעלות על הגליל.
'ארורים תהיו', צעקה אחת השכנות מפתח ביתה. 'אתם הקנאים הבאתם את האסון הזה עלינו. לולי התגריתם במושלי העולם, לא היה בא לכאן החיל הגדול הזה'.
'אל תשימי לב אליהם', לחש אביה באוזנה, 'הם פוחדים מהרומאים. אבל לקדוש ברוך הוא במרום יש מאיתנו נחת. בקרוב ידעו כל בני האדם מיהו מלך העולם האמיתי'.
היא ידעה שאביה מבקש לעודד אותה אבל לא נרגעה. כבר אז לא הייתה משוכנעת שהסיכון שלקחו על עצמם כשהחליטו למרוד, לא יביא עליהם כליה.
היא שתקה.
החתונה הייתה קצרה. אל שולחן עץ פשוט, שנערך בחצר הבית הקטורה, הוגשה ארוחה דלה שבישלו ביחד שתי האימהות. בסוף הערב, כשהתפזרו האורחים, הזמין אותה מנחם בתנועת יד מהוססת אל החדר הקטן שהוקצה להם בבית אמו.
למחרת, כשיצאה אל החצר, נתקלו עיניה בסדין שרווה אמש את דם בתוליה, מתנפנף כדגל לבן על חבל שנמתח בין שני קירות הבית. אף שכבר כובס, בלט במרכזו כתם אדום.
במרכז החצר ישבה אמו של מנחם, רכונה על גיגית הכביסה. 'בוקר טוב בתי', בירכה אותה, מבלי שטרחה אפילו להרים את עיניה ממלאכתה. שפתיה לא נמתחו ולו גם לחיוך מנומס.
'האם זה מה שצפוי לי מעתה?' הרהרה. היא זכרה את מה שסיפרו לה חברותיה הנשואות, על יחסן המתנשא של חמיותיהן, שחששו שדם צעיר וגוף רענן יפלשו אל ממלכותיהן ויאיימו לכבוש את ליבם של בניהן.
'איפה מנחם?' שאלה.
'יצא עם הגדוד', השיבה החמות בפנים קפוצות.
אבל כשעלתה אל גג הבית הבינה שלא רק בעטיה התכרכמו פניה של חמותה. עיניה סונוורו מאלפי נצנוצי אור השמש, שהחזירו מגיניהם של החיילים הרומאים, שבאו לכאן לדכא את המרד. כשהתרגלו עיניה לאור המסנוור ראתה, לחרדתה, כי עד קצה האופק נומרו מדרונות ההרים בשלל צבעי דגליהם ומדיהם של לגיונות רומא.
לפנות ערב נכנס מנחם הביתה בסערה. שתי נשות הבית קיבלו את פניו, זו במטעמים, וזו בהדגשת קימורי גופה, מנסות כל אחת בדרכה למשוך את תשומת ליבו. אבל הוא התעלם.
'אנחנו עוזבים מיד', הודיע נחרצות.
'מה? למה?' תמהה נעמה.
'הצבא הרומי כבר החל בכיבוש הגליל', אמר את מה שכבר ידעו. 'הם עוברים מכפר לכפר וממיטים הרס וחורבן. את הגברים הצעירים הם מוכרים כעבדים ואת הזקנים הם צולבים. מצבן של הנשים קשה אפילו יותר. אנחנו עוברים עם הגדוד לירושלים. יוחנן אומר שכאן, בגליל, נוחלים הרומאים הצלחות כיוון שאלוהים רחוק. אבל בירושלים המצב שונה. אלוהים לא ייתן לעולם לעיר שבחר לשכן את שמו בה, ליפול בידי עובדי אלילים. שם הוא יהיה חייב לפעול'.
'ולמה לא נעבור ליודפת?' הקשתה נעמה. הרי מושל הגליל, יוסף בן מתתיהו, ביצר אותה, והעיר יכולה לעמוד במצור ממושך.
'ראשית', אמר מנחם, 'לצבא הרומי יש אמצעים להרוס כל חומה. ושנית, יוסף בן מתתיהו ויוחנן מגוש חלב לא מסתדרים זה עם זה. יוסף לא יראה בעין יפה כניסה של גדוד בפיקודו של יוחנן לעיר'.
'זה כל כך אופייני לכם', רגזה נעמה. 'כל כך התרגלתם למצוא אויבים בכל פינה, שאפילו מול אויב משותף אתם לא מסוגלים להתאחד. עד כדי כך אתם שונאים זה את זה'.
'מספיק עם הדיבורים', פסק מנחם. 'תתחילו לארוז. אנחנו יוצאים עוד הלילה'.
'זה ביתי, מכאן אני לא זזה', אמרה אִמו. 'לכו אתם'.
הם יצאו בלילה. טור ארוך של לוחמי הגדוד ומשפחותיהם. האוויר היה קריר ונעים וההליכה קלה.
האנחות נשמעו עוד לפני שנראו הצלבים. כמה דקות לאחר מכן, לאורו של ירח מלא של אמצע החודש, התגלתה הזוועה: עד קצה האופק נמתחה שדרת צלבים משני צידי הדרך, שאליהם סומרו שבויים יהודים מיישובי הגליל. גופם היה תלוי ברפיון וראשיהם שמוטים על חזותיהם. חלקם צעקו מכאב אחרים נאנחו בלחש, אבל רובם כבר דממו.
בטנה התהפכה. היא כרעה לצד הדרך והקיאה את מעט האוכל שהספיקה לאכול טרם צאתם. מנחם עזר לה לקום. 'די אישה, צריך להמשיך', אמר לה.
'אני לא יכולה יותר', געתה בבכי. 'הרי ניבאו לנו שכך יהיה. בוגדים קראנו לכל אלה שהזהירו לבל נמרוד באימפריה האדירה הזאת. ועכשיו תראה. כל נבואותיהם מתאמתות'.
'אלה דברי כפירה', כעס מנחם. 'את תראי שבירושלים הכל יהיה שונה'.
נעמה שתקה.
היא הייתה חלשה. בקושי הצליחה להדביק את הקצב. הם צעדו בדרכים צדדיות, משתדלים שלא להיתקל בחייל רומי או בשומרונים עוינים. אחרי שבוע הגיעו עייפים ורעבים לירושלים.
עיר מטונפת ומסוכסכת קיבלה את פניהם בסבר פנים רעות. השערים היו אמנם פתוחים, אבל ברחובותיה של עיר הקודש כבר השתוללה מלחמה – מלחמת אחים. לכאורה שלטה בעיר ממשלה יהודית עצמאית, שהורכבה מזקנים מכובדים. הללו ביקשו להגיע להסדר עם השלטונות הרומיים שימנע את הגעת לגיונותיהם של אספסיאנוס וטיטוס לירושלים. אבל הקנאים לא הסכימו לכל פשרה. 'כניעה לאימפריית הרשע כמוה כבגידה באלוהים', קבעו. 'אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים', שרו בקול גדול. גדוד קנאים בפיקודו של אחד, אלעזר בן שמעון, השתלט על הר הבית והפך את המתחם הקדוש למעוזו. משם היו יוצאות בלילות יחידות קומנדו קטנות לפשיטות על מעוזי האויב – גדודו של יוחנן, שבעיר העליונה.
השווקים התרוקנו מסחורות. נשים מזות רעב, נושאות בידיהן תינוקות צבי בטן, צבאו על מחסני המזון, מנסות להתקרב אל דלתותיהם, אבל את דרכן חסמו שומרים חמושים שהגנו עליהם, לבל יחמסו הרעבים את תכולתם.
כנופיות של נערים פוחזים הסתובבו ברחובות חסרי מעש. הם הכירו כל פינה בעיר, ומצאו להם מקומות מסתור בביבים ובנקיקים, משם היו יוצאים לפשיטות, וחומסים את פיתם של העניים. אל ארמונות העשירים לא העזו להתקרב, שכן הללו נעלו היטב את דלתותיהם והקיפו את עצמם בשומרי ראש אימתניים. הנערים הללו היו נועזים וחצופים. אפילו הממשלה עמדה חסרת אונים מולם. אמנם, מדי פעם הייתה יחידת שוטרים נשלחת לרסן אותם, אבל הם היו מהירים, ובדרך כלל הצליחו לחמוק מבלי שנתפסו. היה רק איש אחד שכיבד אותם, איכבוד בן הגביר. הוא אימץ את הנערים הללו, והם סרו למשמעתו. בעזרתם, החליט, יצליח לעלות את מצב הרוח. הוא הורה להם לקשור בדים צבעוניים על מוטות עץ, והוביל אותם השכם והערב למצעדי דגלים בחוצות העיר. הוא גם חיבר מנגינה לנבואת ישעיהו, שנאמרה כאשר צר הצבא האשורי על ירושלים יותר משבע מאות שנה קודם לכן. הוא רק שינה את נוסח הנבואה והפך אותה לאקטואלית: 'כֹּה אָמַר ה' אֶל אספסיאנוס', שרו הנערים בקולי קולות, בנושאם את הדגלים ברחובות העיר, 'לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת, וְלֹא יוׂרֶה שָׁם חֵץ, וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן, וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה. בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא בָּהּ – יָשׁוּב, וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא, נְאֻם ה''.
'אין ממה לפחד', דרש איכבוד עלי בריקדות. 'מבטיח אני לכם, תושבי ירושלים, שכשם שהגן אלוהים על עירו מידי צבאות אשור, כן יציל אותנו עכשיו מחֵילותיו של טיטוס'.
כשנכנסו לירושלים נפלו פניה של נעמה. לא כך זכרה את העיר. בילדותה נהגה משפחתה לעלות לרגל לבית המקדש מדי כמה שנים. כמה זה היה שונה אז. העיר שקקה, השווקים היו מלאים, אלפי עולי רגל, כולם לבושים לבן, עלו בשירה ובריקודים מבריכת השילוח, לאחר שטהרו והחליפו בגדם, אל הרחבה הענקית שהקיפה את בית האלוהים. היא זכרה את ריחות הקטורת שהתערבבו בריח עשן המזבח, את הכוהנים הלבושים לבן, המברכים את העם. את הלויים על המעלות מזמרים מזמורי תהילים. אמנם גם עכשיו הייתה העיר מלאה, אבל היו אלה אלפי פליטים מלוכלכים ורעבים שגדשו את הרחובות, כשלא נמצא להם מקום להניח בו את עצמם. למזלו של הזוג הצעיר היו למנחם קרובי משפחה בעיר, והללו הקצו להם קיטון צר בשולי חצרם.
גם בירושלים לא פסקו הבחילות, וכשאיחר המחזור החודשי הבינה שהרתה. תשעה חודשים לאחר שנישאו נולד בנם. הם קראו לו פִּינְחָס על שם פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר, הקנא הראשון. שנתיים אחר כך נולד אליהו. כל אותו זמן המשיכו להגיע לירושלים שמועות על תבוסות היהודים בגליל. קרוב משפחה, שהגיע לעיר כפליט, סיפר בדמעות על נפילת יודפת, בירת הגליל. 'ארבעים ימים ולילות', סיפר, 'עמדה יודפת במצור, עד שנפלה. כשנפרצו החומות שכנע יוסף את אחרוני המגינים להרוג זה את זה על ידי הפלת גורלות, כדי שלא יפלו חיים בידי הערלים'.
נעמה, שבין מגיני העיר היו גם אביה ואחיה, פרצה בבכי. 'כולם מתו'? שאלה בין פרץ בכי אחד לשני.
'לא כולם', נאנח הפליט בלחש. 'שמועות עקשניות מספרות שיוסף עצמו הצליח להימלט'.
'מה?! איך?' תמה מנחם.
'הוא הצליח לסדר כך שהוא יוגרל אחרון, ולאחר שמת אחרון המגינים הסגיר את עצמו לאספסיאנוס. הוא הציע לו את עזרתו בדיכוי המרד במחיר חייו'.
'בוגד!' סינן מנחם.
'אחרי יודפת נפלו גם שאר ערי הגליל', המשיך וסיפר הפליט. 'אחרונה נפלה גמלא. שם, כשלא נותר שום סיכוי, התאבדו המגינים בקפיצה מראש הצוק אל התהומות. מכל ערי הגליל רק ציפורי שרדה. יהודי העיר שלחו כתב כניעה לאספסיאנוס, וביקשו את הגנתו מפני הקנאים'.
'בוגדים', זעם מנחם. 'היינו צריכים לגמור אותם לפני שבאנו לכאן'.
'אולי גם אנחנו היינו צריכים לנהוג כמוהם ולהציל את חיינו', אמרה נעמה.
'חדלי, אישה'! נזף בה בעלה. 'ישועת השם כהרף עין. את תראי שכאן בירושלים הכול יהיה שונה. כאן אלוהים יהיה חייב להגן על ביתו'.
נעמה שתקה.
ריח העשן חדר אל החדר עוד לפני שנראו הלהבות. 'התינוק'! חשבה בבהלה. בחוש טבעי הושיטה יד אל העריסה הקטנה, שנחה לצד ערמת הסמרטוטים ששימשה להם כמיטה. בחשכה מיששה עד שחשה את מִתאר גופו של בנה. היא תחבה את שתי ידיה אל מתחת לגוף הזעיר, הרימה אותו בעדינות, הסיטה את בלויי הסחבות ששימשו לה כבגד, חשפה שד מצומק והצמידה את פיו אליו. לרגע השתתק אליהו, אבל במשנהו, כשרק טיפות אחדות נמצו מהשד המדולדל, פרץ שוב בבכי. גם היא הייתה רעבה. כשנישאה הייתה נערה בריאה וחזקה, ועכשיו גופה כמש. רגליה בקושי נשאו אותה. מאז באו אל העיר, לפני כמעט שלוש שנים, חילקה הממשלה לתושבים מזון במשורה ממחסני המזון ההולכים ומתרוקנים. גם שני ההריונות שבאו בזה אחר זה התישו אותה. היא ערסלה את התינוק וניסתה להצמיד את פיו אל השד השני, אבל שם הייתה התוצאה זהה. לשמע בכיו של אליהו התעורר פנחס הפעוט, וגם הוא החל לבכות.
'מנחם, קום!' קראה אל בעלה. אבל מצידו של מנחם לא נשמע שום רחש. היא הרגישה כיצד הזעם מפעפע בה. בחשכה גיששה לימינה, מבקשת לטלטל את אישה הישן. המיטה הייתה ריקה. 'מנחם!' צעקה בחרדה. שום קול לא נשמע. בקושי הצליחה לקום, עם התינוק בידה האחת. היא גיששה והרימה את פנחס הפעוט בידה השנייה, יצאה מהקיטון הזעיר אל החצר, ואז ראתה גם את הלהבות. אור אדום בוהק, שהאיר את שמי הלילה, צייר על רקעו קו רקיע שחור של בתים והרים. מהרחוב נשמעו צעקות: 'המחסנים, המחסנים עולים באש'.
לפנות בוקר חזר מנחם כולו מפויח ונודף ריח של אש ועשן.
'ניסית לכבות את הבעירה?' שאלה.
'לא!' ענה. 'הצתתי אותה!'
'על מה אתה מדבר?!' זעקה.
'מה שאת שומעת! חבריי ואני הצתנו את מחסני המזון בפקודת יוחנן'.
'תגיד, אתם השתגעתם לגמרי?! צרחה, מה חשבתם לעצמכם?! גם ככה בקושי יש לנו אוכל. מה נאכל עכשיו?! מאיפה יהיה לי כוח להיניק את שני ילדיך?!'
'את לא מבינה כלום אישה', השיב לה בנחת. 'הצבא הרומי בדרך לירושלים. הם עומדים להגיע לכאן בכל יום. הם מתכוונים להטיל מצור על העיר. אם יהיה מזון במחסנים יארך המצור זמן רב. אבל אנחנו רוצים להחיש את הגאולה. אין לנו עניין לחכות עד שהעיר תותש מרעב. אדרבא, שייכנסו לירושלים מיד! כאן יתרחש הנס! ידוע שקדושת ה' השורה במקדש שורפת כל דבר טמא. כשיבוא הטמאים אל המקדש הטהור תרד אש מהשמים ותשרוף את כולם. את תראי. אלוהים יהיה חייב להגן על עירו ועל מקדשו'.
נעמה שתקה.
בראשית תמוז הגיע הצבא הרומי, ומיד החל בהכנות לכיבוש. הרעש היה בלתי נסבל. רעם נגיחות איילי המצור בחומה, געש אבני הבליסטראות, הדי האבנים הנופלות כברד על הבתים, מרסקות גגות ומשברות קירות. זנבות אור המאירים ככוכבי שביט את שמי הלילה ברודפם אחרי רימוני "האש היוונית", אותם כדורי חרס ממולאים בשמן ובזפת, שפתיל בוער מחובר אליהם. כשהתמוטט גג הקיטון, ששימש להם כבית, לקחה נעמה את שני הקטנטנים וירדה אל המחשכים. היא מצאה מקלט בתוך תעלת ניקוז שמתחת לאבני הריצוף של אחד הרחובות הראשיים. כשהגיעה, כבר הצטופפו שם אנשים רבים. בקושי הצליחה לפלס לה מעבר, עד שמצאה רווח צר שבו יכלה לשבת. גם שם לא פסק הרעש, ודומה שאף התגבר. רעם פגיעת האבנים מלמעלה התערבב בצרחות הילדים הרעבים שלמטה.
'אני חייבת להשיג מזון', חשבה. היא הפקידה את הילדים בידי מכרה ושמה את נפשה בכפה כאשר יצאה אל הרחובות המופגזים. היא רצה בסמטאות, מטפסת על אבני מפולת, מפלסת דרכה בין בריקדות ועמדות לוחמים, שהוכנו מבעוד מועד לקדם את פני הרעה. רגליה נכוו באש כשדרכה על אוד בוער, אבל היא לא נעצרה. היא חשה כאילו יד אדירים דוחפת אותה מעלה. מבלי ששמה לב עברה על פני עמדת לוחמים מגדודו של יוחנן מגוש חלב, שבין אנשיה היה גם בעלה, שלא ראתה מיום שנשרפו המחסנים. ארך רגע לפני שזיהה אותה. בגדיה היו קרועים ופניה שחורים מאבק ומפיח.
'נעמה', קרא אליה. אבל היא התעלמה והמשיכה במרוצתה. כל אותו הזמן המשיכו ליפול סביבה אבני בליסטראות ורק בנס לא נפגעה.
אחרי דקות שנדמו לה כנצח הגיעה אל שכונת הארמונות שבעיר העליונה. היא עמדה למרגלות אחד מבתי המידות. על הדלת זיהתה את הסימן של משפחת קתרוס. זאת הייתה אחת ממשפחות הכוהנים העשירות בעיר. בייאוש משכה בידית הדלת, אבל כלום לא קרה. הדלת הוברחה מבפנים. היא החלה לסובב את הבית, מחפשת פִּרצה לחדור דרכה. בתחתית אחד הקירות גילתה פתח קטן, שכנראה נפער כשפגעה בו אחת מאבני הבליסטראות. למרות גודלו המצומצם הצליחה לזחול דרכו. הבית היה ריק. היא ירדה במדרגות תלולות ומצאה את עצמה במרתף גדול, שניכר בו ששימש בעבר לאגירת מזון. היו בו קנקנים גדולים וכלי אחסון, אבל לדאבונה גילתה כי כולם ריקים. במצוקתה החלה לנבור ביניהם. באחת הפינות, חבויה בין שני כדים, מצאה כיכר לחם עבשה, שכנראה נעלמה מעיניהם של בני הבית כשרוקנו את המחסנים. כמוצאת שלל רב החביאה את הכיכר על גופה, וזחלה החוצה דרך הפִּרצה שנכנסה דרכה. שוב רצה בין הסמטאות, ניגפת באבנים, עד שהגיעה אל תעלת הניקוז שלה.
'לא מצאתי כלום', שיקרה לשכנה ששמרה על הילדים. 'אנחנו יוצאים מכאן', אמרה, ומשכה את הילדים אל מחוץ לתעלה, חוששת שמא יחמסו הרעבים את הכיכר העבשה. למרגלות קיר אחד הבתים מצאה מסתור. נחבאת בין ההריסות הוציאה מבין קפלי הבגד את הפת החרבה, קרעה נתח ממנה והגישה לפנחס. הוא הושיט אליה יד זעירה והחל ללעוס ברעבתנות. בשיניה קרעה מהלחם נתח נוסף והחלה ללעוס ולמוסס אותו ברוק, עד שהפך לעיסה דביקה. אף שהייתה רעבה, נאבקה בדחף לבלוע. 'קודם כול הילדים', אמרה לעצמה. כשהייתה העיסה רכה דיה הוציאה אותה מפיה, צבטה מעט, והגישה לפיו של אליהו. התינוק, שכבר לא נותר בו כוח אפילו לבכות, התקשה בתחילה, אבל כשבא טעם הלחם אל פיו התעשת והחל למצוץ ברעבתנות.
'עוד', דרש פנחס, לאחר שבלע את הפרוסה שהייתה בידו. היא קרעה חתיכה נוספת והגישה לו. עם כל נגיסה יכלה להבחין כיצד כוחותיו שבים אליו. גם אליהו התאושש מעט והחל לבכות. היא נגסה נתח נוסף מהכיכר. שוב לעסה ומוססה והגישה לפיו של התינוק. את הפרוסה האחרונה שמרה לעצמה.
'אם מצאתי כיכר אחת אולי אמצא עוד, חשבה. 'בוא', אמרה לפנחס, נטלה את אליהו בזרועותיה, ויחד יצאו שוב למסע. גם הפעם, למרות הסכנות, עברה הדרך בשלום. היא מצאה שוב את הפִּרצה. 'עבור כאן', דרבנה את פנחס, בהצביעה על החור שבקיר. כשנעלם הפעוט הניחה נעמה את אליהו על הארץ, ובעצמה זחלה כשרגליה פונות אל פנים הבית וראשה אל הרחוב. כשהיה כבר רוב גופה בפנים אחזה בתינוק ומשכה אותו אחריה פנימה. מגששת את דרכה ירדה שוב אל המרתפים. כשהתרגלו עיניה מעט לחשכה הבחינה במזווה הענק שרוקן כולו מתכולתו המקורית. הפעם היה לה שפע של זמן. היא החלה לעבור ביסודיות בין הקנקנים וכלי האגירה.
'מי שם?' שמעה לפתע קול אישה. היא נעצרה מבוהלת, מנסה לא להשמיע רחש. מבין הקנקנים יצאה לקראתה נערה צעירה. עיניה הצטעפו בפחד. בידה אחזה חנית קטנה. 'מי את?' שאלה.
'באנו להסתתר כאן', ענתה נעמה. 'יש איתי ילדים. ומי את?'
'מרים', ענתה הנערה. 'הייתי משרתת בבית הזה. בעלי הבית, משפחת קתרוס, עזבו את העיר וברחו לקיסריה יחד עם ברניקי המלכה עוד לפני שהחלו הקרבות. לפני שיצאו רוקנו את מחסני המזון שלהם. אבל הם מיהרו. כנראה לא את הכול הם הצליחו לקחת איתם'. היא הנמיכה את החנית. 'בינתיים בטוח כאן', אמרה.
שתיהן יצאו למסע חיפוש, מלקטות שאריות של מה שהיה עד לא מזמן המקור לארוחות המלכים, שהוגשו בטרקלין המפואר למעלה.
הם נשארו במחסן כשבועיים. מעליהם השתוללה מלחמה. עם הזמן הלכו הקולות וקרבו. עכשיו יכלו לשמוע את הדלתות הנשברות של הבתים השכנים כשפרצו אליהם החיילים הרומאים בחיפוש אחר פליטים ושלל.
'כבר לא בטוח כאן', אמרה יום אחד למרים. 'אנחנו צריכות לצאת הלילה'.
'גם בחוץ מסוכן', אמרה מרים. 'אני נשארת'.
ריחות חזקים של אש ומוות קידמו את פניה של נעמה כשזחלה החוצה עם הילדים. כאן, באיזה מקום, ידעה, נמצאת גם עמדתו של מנחם. היא התקדמה עם הילדים ברחובות ההרוסים, מנסה לא להקים רעש. אבן רופפת תחת רגלה הידרדרה. היא עצרה את נשימתה. באחת העמדות התעורר חייל.
'מי שם?' שאל בלחש.
'אני מחפשת את מנחם מהגדוד של יוחנן', לחשה. 'אני אשתו'.
'חכי', אמר החייל.
אחר כך שמעה קולות עמומים. מתוך העמדה התרומם גוף אדם.
'נעמה'? שמעה את קולו של בעלה. היא ניגשה. 'מה את עושה פה?' תמה.
'אנחנו עוזבים את העיר', ענתה בנחישות.
'מה פתאום עוזבים?' הזדעזע.
'אני לא מתכוננת לשבת פה ולחכות שישחטו את כולנו', אמרה.
'אבל העיר נצורה', ניסה להכניס בה מעט היגיון. 'אנחנו הרי לא מאפשרים לאף אחד לצאת'.
'יש בחומה פרצות', אמרה. 'שמעתי שרבן יוחנן בן זכאי הצליח לצאת. תלמידיו נשאו אותו אל מחוץ לעיר בארון מתים. אם הוא הצליח גם אני אצליח'.
'אבל בקרוב יתרחש הנס', אמר. 'אלוהים יציל אותנו'.
עכשיו כבר לא שתקה. היא נעמדה מולו ובעניים רושפות אמרה: 'מתי כבר תלמדו שאלוהים לא מקבל פקודות מבני אדם. לא אתם תחליטו איך ומתי תבוא הגאולה. תראה כמה שנאה הפצתם בקרב אחינו. ראיתם בוגדים בכל פינה. תקפתם יישובים שלמים שכל חטאם היה שביקשו לחיות בשלום. שחטתם אנשים, נשים וטף. שפכתם נהרות של דָּם נָקִי. אני לא חושבת שיש לאלוהים סיבה להציל אותנו. בכל מקרה, אני אנסה לצאת מהעיר המקוללת הזאת. אולי לפחות אציל את הילדים. שיהיה מי שיספר לדורות הבאים כמה גדול כוח ההרס של שנאת חינם'.
מנחם נדהם מהנחישות של אשתו. מעולם עד עכשיו לא העזה לעמוד מולו.
'ולאן תלכי?' שאל.
'למצדה', ענתה. 'אולי שם נינצל. בוא, פנחס', זירזה את הפעוט, ובידיה נשאה את התינוק. היא ירדה מהעמדה, הפנתה אליו את גבה והחלה לצעוד, ואז שמעה את הקול: 'חכי', אמר בלחישה. 'אני בא איתכם'.
