שם המשחק זה לשרוד…
דניס הקטן שואף לשינוי רדיקלי בחייו, הוריו שהתחתנו שלא על דעתם בתקופת מלחמת העצמאות של אלג'יר מתמודדים אחת עם השני.
כשהם מהגרים לצרפת דניס לומד מאימו ומלואיז ניצולת שואה לשרוד את החיים. הילד מצפה לבואו של המשיח אישי לשנות את חייו, המשיח הזה שלו, האם יופיע…?

דני נבט נולד ב1956 בעיר סטיף שבאלג'יר.
בסוף שנת 56 משפחתו היגרה לצרפת לעיר ליון שם דני גדל במשפחה מטלטלת עד 1968, בשנה זו עלה לארץ ישראל. חוויותיו בפרק זמן זה היוו עבורו השראה לספרו הראשון.

מבוא

הילד סופר אצבעותיו עוד ועוד, אך איך אפשר לספור, כשאתה הילד הארבע עשר במשפחה מוכת אובדן, שרויה במועקה. היום דני כבר אינו סופר אצבעות, הוא סופר וזהו ספרו הראשון. הוא מחייה שלושה דורות בסיפור, דמויות מן העבר שאינם עוד. מציף את רגשותיהן ותחושותיהן של אותן הדמויות בתקופה הקשה. לאורך הספר הדמויות נשברות, ושוקעות, ולמרות הפחדים, האלימות, ההגירה, ההתפרקות לאורך כל העלילה עומדת איתן התקווה. הסופר אמר לי פעם שהספר הזה נכתב גם עבור ילדים במצוקה עם מסר של תקווה, לנצח את הייאוש. להאמין בעצמם ביכולתם להתמודד, לרפא פצעים, ולשנות גורלות. עם הרבה פתיחות, הסופר מוצא בתוך עצמו את הכוחות להעלות על נס, ובעיקר לשרוד. אך יש בסיפור גם הרבה הומור. כל שקורה בספר, מפגשים קריטיים, חברות בלתי אפשרית, גורלות משתנים, הכל אכן קרה במציאות בתקופה היסטורית מטלטלת של מלחמת העצמאות באלג'יר. וכן הדמויות אוטנטיות ואמיתיות.

אני חושבת שזו יצירה שנותנת גם המון מקום וכבוד לעוצמות נשיות, להחלטיות ולאומץ שלהן. דמויות נשיות כמו האמא הנדיבה ואמיצה, המטפלת שמסכנת את חייה, להציל אחרים ודמות מהשואה שפותחת את דלתה ומוצאת כוחות לתמוך בילדים. אשאיר אתכם עם התקווה של בוא המשיח הפרטי של דני…

מלני וילבל

פתח דבר

וכאשר צללתי

ממרום ימי ראשון

אל תוך מיטתם הגדולה

ובה גלים לבנים רחבים

כמה טוב היה לי במחיצתם

וכמה טוב היה הניחוח

בעריסת האוהבים הגדולה.

אבי הצוחק

אמי הרוכנת מעליי

כדי לשיר לי את היפה בשירים.

איזו יצירת מופת היא ילדותי

כולנו זכינו בברכת האלים

היינו אנשים מאושרים.

יפה הוא סיפורי

האמנת לו, אהבת, נהנית.

שיקרתי, רימיתי.

הנה האמת במערומיה.

הרבר פגאני