כל סיפור משפחתי מתחיל מהבית בו נולדת. אני נולדתי בוינה, אוסטריה.

משה שניצר עלה לישראל לבדו בשנת 1939, כשהיה בן 16 בלבד. הוא נקלט בכפר ויתקין, שם למד חקלאות ועברית, ובסיום ההכשרה עבר לקיבוץ גניגר.

סיפור ילדותו, העליה לישראל והקשר עם הוריו שנשארו באוסטריה, חושפים בפנינו רבדים שונים של התקופה:

הרובד האישי – מכתבים אישיים בין נער צעיר לבדו בארץ ישראל של סוף שנות השלושים של המאה הקודמת, לבין הוריו שנמצאים ביבשת אחרת. הדאגה לדברים הקטנים, הרצון של שני הצדדים לא להדאיג ולהתעניין בשלומו של האחר: “ראשית, אל תשתה מים רגילים – רק תה! שנית, לא לאכול הרבה מלונים!.. אל תתקרב לחוטי חשמל! אני די מודאגת מהדברים האלה ואני רוצה להאמין שאתה יודע איך להתנהג. אתה עדיין צעיר”.

הרובד הלאומי הישראלי – במכתביו המעטים של משה שלא שלח או אלה שחזרו אליו, ניתן לקרוא על הלך הרוח בישוב העברי: “תפוחי זהב אוכלים כמה שרוצים! לפני הצהריים עובדים – אחר הצהריים לומדים… בשבת בבוקר הלכתי לבית הכנסת… את כולנו קראו לעליה לתורה ואותי קראו לקשירת ספר התורה”.

הרובד ההיסטורי – הקריאה מאפשרת הצצה להיסטוריה, בראי התקופה, מתוך נקודת מבטם של ההורים. עליית הנאצים לשלטון, מלחמת העולם השניה והשואה: “אנחנו מטיילים הרבה אבל לנו אין איפה לשבת (ליהודים אסור)… כל הדיירים היהודים קיבלו צו יציאה מהדירות… לא נותנים לנו מנוח”.

המכתבים מהוריו של משה פסקו מלהגיע בתחילת שנת 1942. הוריו נשלחו מוינה בינואר 1942, ונספו, לא ידוע היכן.

את המכתבים שמר משה לאורך השנים, תרגם, קטלג, הדפיס, כרך בעצמו מספר עותקים וחילק למשפחתו הקרובה. למשה ועדינה ארבעה בנים, שנים עשר נכדות ונכדים, ונכון לשנת 2023, עשרים ושבעה נינים ונינות. 

ספר זה הופק ע”י המשפחה לזכרם של משה ועדינה שניצר ז”ל, כעדות לדורות הבאים, באהבה גדולה ובגעגוע.

כל‭ ‬סיפור‭ ‬משפחתי‭ ‬מתחיל‭ ‬מהבית‭ ‬בו‭ ‬נולדת‭. ‬אני‭ ‬נולדתי‭ ‬בוינה‭, ‬אוסטריה‭.‬

נולדתי כבן שלישי להוריי. הבן הבכור, יוסף, נפטר בגיל צעיר משחפת ונקבר בוינה. לא הכרתי אותו. בבית נשמרה פינה בארון לזכרו עם צעצועים, צבעי מים ועוד. לי, כילד, לא נתנו לגעת בדברים, למרות שהשתוקקתי לכך מאד. ההורים לא דיברו אודותיו ורק דודים שבאו לבקרנו הזכירו אותו. אמא לקחה אותי פעם אחת איתה לעלות על קיברו. זכור לי כי לא היתה מצבה. בית הקברות היה בפרבר ולא שימש יותר לקבורה.

האח השני שלי היה מתתיהו, הוא נולד בשנת 1912. אחי זכה לטיפול מיוחד מצד אמא, כי היא כנראה היתה בטראומה אחרי מות יוסף, וגידלה את מתתיהו מתוך חרדה ופחד. זה התבטא בפינוקים רבים, אוכל ועוד. בקיצור, הדאגה של ההורים היתה רבה. גם אני, שנולדתי בשנת 1923, זכיתי לאותה מסירות ודאגה לשלומי מתוך אותם מניעים. להזכירכם, שאבא שלי היה בן 50 כשנולדתי ואמא בת 44.

משפחתנו גרה בוינה במחוז ה-20, בכתובת 22 BAUERLEGASSE.

גרנו בדירת שלושה חדרים – חדר גדול, חדר קטן, מטבח ושירותים. ההורים ואני ישנו בחדר הגדול, אחי בחדר הקטן.

ברז מים היה בפרוזדור, משותף לעוד שתי משפחות. בבניין היו ארבע קומות ובכל קומה שלוש דירות. בקומת המרתף היה חדר כביסה, וכן הוקצב לכל דירה חדרון (מחסן) במרתף. אנחנו אכסנו שם את מלאי הפחם לכל החורף. הירידה למרתף היתה חוויה מיוחדת שלי כילד. לכך נדרשו הכנות, ועצם הכניסה למקום חשוך וקר בעזרת נר (לא היתה תאורה) היתה מעשה גבורה עבורי. את הפחם להסקה העלינו מהמרתף אחת לשבוע – עבודה שגם אני הייתי שותף בה. מכאן יובן שהבישול וחימום הדירה היו בעיקר בעזרת פחם למרות שבדירה היו גם גז וחשמל. את הפחם קיבל אבא כעובד רכבת במחיר זול והיה כדאי להשתמש בו.

בכל בית היה שוער ומתפקידו היה לנעול את דלת הכניסה לבית בשעה 10 בערב. מי שאיחר היה נאלץ להעיר אותו ולשלם עבור הפתיחה. היה גם סידור בטחוני מצד המשטרה. אם קיבלת אורח ששהה יותר מ-24 שעות בדירתך היה עליך לדווח לתחנת המשטרה.

הזכרונות‭ ‬שלי‭ ‬מתחילים‭ ‬בערך‭ ‬מגיל‭ ‬5‭.‬

אבא עבד עד שנת 1930 כפקיד של שמירת חפצים בתחנת רכבת צפון. את העבודה הזאת הוא קיבל כפנסיונר של הרכבת. התחנה היתה במרחק הליכה של כ-45 דקות הליכה מביתנו. בימים שאבא עבד בצהריים היתה אמא מביאה לו את הארוחה.

הזכרון הראשון שלי הינו מהדרך אל מקום העבודה של אבא כאשר אמא, בנוסף לאוכל, היתה לוקחת גם אותי על הידיים. זה בוודאי לא היה לה קל. הליכה ברגל היתה שגרתית לתושבי העיר. מה עוד שדמי הנסיעה בחשמלית היו די יקרים.

משפחתנו היתה עניה. לא תמיד נמצאה הפרוטה בכיס – בעיקר לקראת סוף החודש. ההורים חישבו כל הוצאה בקפידה. עיקר הדאגה היה אוכל – שתמיד היה. מצרכים אחרים, כגון ביגוד, נרכשו בהתאם ליכולות הכספיות ולעתים נדחתה הקניה. זכור לי שדמי הכיס שלי – אם קיבלתי – היו לרוב די צנועים.

אבא יצא לפנסיה עם סיום מלחמת העולם הראשונה – בשנות 1920 בערך. הוא זכה לפנסיה מינימלית. כאמור, הוא הועסק עד שנות ה-30 כפקד בתחנת רכבת וזה, כמובן, הוסיף קצת הכנסה. משנת 1930 אחרי שפוטר ממשרה זו, חיינו רק מכספי הפנסיה.

אני נכנסתי לבית הספר, לכיתה א’, בשנת 1929. אחי, מתתיהו, סיים את לימודיו בשנת 1933. באותה שנה הוא התקבל לעבודה ככימאי במפעלי הגז העירוניים. הוא עבד עם אחד המנהיגים הסוציאליסטים, שהיה מנהל המעבדה, בזמן המהפכה השלטונית. בשנת 1934 פוטרו כל עובדי המעבדה והמנהל נאסר. במשפחתנו היה חשש גדול שמא ירצה השלטון החדש גם לבוא חשבון גם עם עובדי המעבדה האחרים, וכולנו נשמנו לרווחה כאשר זה לא קרה.

מכל מקום, חוויתי את ימי המהפך, שמענו די מקרוב את ההפגזות נגד המורדים הסוציאליסטים. היתה זו ראשית התקופה האפלה של תולדות אירופה. 

מאז שפוטר, היה אחי מחוסר עבודה. כל נסיונותיו למצוא עבודה לא צלחו. הוא המשיך להתגורר בבית עד שנישא להִילְדָה בשנת 1938 ועבר להתגורר בבית אשתו, להם היה בית גדול.

שנות הילדות עד גיל בר-המצווה זכורות לי כשנים רגילות, בהן חוויתי את כל מה שעיר גדולה יכולה להעניק. כאמור, הסתובבתי יחד עם חברים (לא רק יהודים) וחרשנו את רחובות העיר ברגל. בקרבת מקום מגורנו היה מרכז העיר ובהליכה של פחות משעה הגעת לשם בקלות. הבילוי של יום ראשון (יום המנוחה) היה בשבילי לרוב באיזור השעשועים PRATER. ביום זה המקום היה עמוס מבקרים ונהנינו לבקר שם עם חברים, למרות שלרוב לא היה לנו כסף לשלם עבור בילויים. תמיד חזרנו הביתה מלאי חוויות בסוף היום. באזור המגורים שלנו היו גם גנים ציבוריים נרחבים בהם טיילנו ושיחקנו. עם ההורים טיילנו הרבה – גם הם אהבו לצאת בעיקר כאשר מזג האויר היה נח. שמעתי מאבי סיפורים רבים בעת הטיולים האלה. היו אלה חוויות של אושר ונתנו לי גם ידע רב על משפחתנו שלא את כולם הכרתי (לא היו לנו קרובים בוינה, מלבד בת דודה אחת, אלמנה, שחיה בוינה עם שלושת בנותיה).

אני למדתי בבית ספר עממי (עד כיתה ד’) שהיה בקרבת מקום, ברחוב WASNER. לאחר מכן עברתי לבית ספר של כיתות המשך, מכיתה ה’ ועד כיתה ח’ – ברחוב GREISENECKER וסיימתי בשנת 1937 את כיתה ח’.

זכיתי ללמוד תחת השלטון הסוציאליסטי מספר שנים. נהניתי מיתרונות של אותו משטר. כל אמצעי הלימוד נמסרו ללא עלות: ספרים, מחברות, כלי כתיבה, כלי הנדסה ועוד. בחורף היה מועדון בשעות אחה”צ, עם חימום, בו יכולת להכין שיעורי בית, לשחק וכו’. אחת לשבוע הוקרן סרט באורך מלא תמורת פרוטות. בהפסקת הבוקר חולק לכל אחד בקבוק חלב. פעמיים בשנה עברו כל התלמידים בדיקות שיניים וכן בדיקות כלליות מדי פעם.

האוירה היתה מאד טובה ונינוחה. כל זה כמובן השתנה עם החלפת השלטון בשנת 1934.

עם סיום שנת הלימודים של כיתה ח’, התחלתי ללמוד בגימנסיה בכיתה החמישית, במגמה כללית.

שיטת הלימודים בגימנסיה היתה יותר קפדנית, והמעבר מבית הספר העממי (אותו סיימתי בהצטיינות) היה די קשה בשבילי. בכיתה החמישית התחלתי ללמוד לטינית, נוסף לצרפתית. מאד שנאתי לטינית, אולם עמדתי בכך. יתר המקצועות נלמדו בשיטות של מבחנים קשים ולפי התוצאות קיבלנו את הציונים. היה זה בשבילי חדש. המורים היו פרופסורים (חלקם גם לימדו את אחי עשור קודם) ונשמר הדיסטנס בין תלמיד למורה. הם פנו אלינו בגוף שלישי, ואנחנו, כשפנינו אליהם, נאלצנו לעמוד בכללי נימוס מאד קפדניים. כל חיי ביה”ס התנהלו עדיין כבימי שלטון הקיסר עד מלחמת העולם הראשונה.

מובן שהשלטון הימני גם שלט בכל (מורים בעלי דעות פוליטיות שונות פוטרו, למשל). בגימנסיה היה מספר התלמידים היהודיים די גדול ורשמית לא היתה אנטישמיות. למרות זאת, היו פה ושם סימנים שמשהו מתרחש מתחת לפני השטח.

בתחילת יום הלימודים הונהגה תפילה קתולית. המורים נאלצו ליישר קו עם השלטון החדש, וכמובן נאלצו גם התלמידים לעשות כן (בזמן התפילה הנוצרית עמדנו גם אנחנו, היהודים). התלמידים חוייבו להשתתף בהפגנות של השלטון. לדוגמה, השלטון הימני רצה לחגוג את האחד במאי ולהדגיש שזה לא יום של אחדות הפועלים, אלא מציין את הצרכים הלאומיים של אוסטריה. לכן, נאלצו תלמידי בתי הספר להתייצב באצטדיון הגדול של וינה, לשמע נאומים ולשיר שירים לאומיים.

היתה זו הכנה טובה להחדיר לדור הצעיר את סממני השלטון הטוטליטארי, שהפך בבוא הזמן להכנעה מוחלטת לדרישות המפלצת הנאצית. בשנים אלה חלה, כמובן, ירידה משמעותית בבטחון האישי של היהודים.

מאוחר יותר זה פרץ, כאשר התחיל הכיבוש הנאצי. עם כניסת גרמניה לאוסטריה בתאריך 13/03/1938 רוכזו כל התלמידים היהודיים בכיתות נפרדות, עם כניסה נפרדת. סיימנו את שנת הלימודים 1938, ולא אפשרו לנו להמשיך ללמוד. כך סיימתי את לימודי הפורמליים בכיתה החמישית של הגימנסיה.

בתקופה הזו כבר היה ברור שאין כל סיכוי שיהודים יוכלו להמשיך ולחיות את חייהם שם, וכולם חיפשו דרך להימלט.

העולם מסביב היה סגור וכל המדינות שמרו על כללי הגירה קפדניים ובדקו בשבע עיניים כל פניה של אזרחים לקבלת היתר כניסה (ויזה) לארצם, בעיקר של יהודים.

הסיכויים לקבלת ויזה שאפו לאפס. בכל אלה, בכל זאת, היו מספר קטן של אפשרויות הגירה. לדוגמה, אם היה לך כסף לקנות כרטיסים לשנגחאי (סין) קיבלת ויזה – מספר היהודים שניצלו את האפשרות הזו עברו שם את המלחמה, אמנם בתנאים קשים, אך ניצלו מהזוועות. באוסטריה, היהודים חיפשו ובדקו כל אפשרות לברוח וכמובן, רצו להציל את רכושם. מבחינה כלכלית הם היו במצב של חנק מידי השלטון הנאצי. כך הם החלו את דרך הייסורים שלהם, שבסופה הביאה להשמדתם. אז עדיין אפשרו הגרמנים את יציאת היהודים. מובן שלצעירים היו אפשרויות כגון עליה בלתי-לגלית לפלסטינה, שאורגנה ע”י התנועות הציוניות. צעירים עד גיל 16 נכללו במסגרת עליית הנוער ונתקבלו אשרות כניסה לפלסטינה עבורם – אני נכללתי בסידור זה, וכך, לאושרי, ניצלתי. גיסתי, הִילְדָה ואחי, מתתיהו הצטרפו לטרנספורט בלתי-לגלי וכך גם הם הגיעו ארצה. למבוגרים כמו הורינו, לא התאימו אפשרויות אלה, מה-גם שאבא קיווה לקבל את הפנסיה שלו – דבר שיכול היה להבטיח את חייהם כאן. לצערנו לא התגשם הדבר, הוא האמין אמנם לשמועות שכאילו הדבר עומד להתבצע. באין האונים הזה נשארו הורינו בוינה עד גירושם.