בתום מלחמת העולם הראשונה התחייבה בריטניה לסייע לעם היהודי להקים את מולדתו בארץ ישראל. אלא שהבריטים מעלו בתפקידם. הם צמצמו משמעותית את עליית היהודים ארצה, הגבילו את רכישת האדמות בידי יהודים לכדי 5% משטחי הארץ ואפשרו את ההגירה המסיבית (הרשומה או הבלתי רשומה) של הערבים לארץ. מעבר לכך, בדוחותיהם סילפו הבריטים את הנתונים הדמוגרפיים השונים ואת נתוני הבעלות על קרקעות ארץ ישראל, לטובת הערבים. התנהלותה של בריטניה הולידה שלוש סוגיות מרכזיות בחקר הסכסוך הישראלי־ערבי: היקף ההגירה הערבית לארץ בתקופת המנדט; אחוזי הבעלות הערבית על כלל אדמות ארץ ישראל; מספר הערבים שהלכה למעשה הפכו לפליטים בעקבות מלחמת תש"ח, ומתוכם מספר הזכאים למעמד 'פליט' לפי ההגדרה המקובלת הבין לאומית.
באמצעות חומרים ארכיוניים חדשים שנחשפו, בשיטות מתמטיות וסטטיסטיות, בביקורת ובשיפור של מחקרים קודמים, מוכיח מחקר זה שלוש טענות מרכזיות: חלק נכבד מתושבי הקבע הערבים, שחיו בארץ ישראל ערב מלחמת תש"ח, מורכב מ־200,000-170,000 ערבים שהיגרו ארצה מראשית השליטה הבריטית ועד סיומה ב־1948 ומצאצאיהם; מספר הערבים שהיו לפליטים עקב מלחמת העצמאות היה נמוך משמעותית מהמספר 700,000 נפש המוצג בתעמולה הערבית; בהערכה גסה, היקף הקרקעות שהיו בבעלות ערבית פרטית — בכללן קרקעות שהוחזקו אם בידי ערבים באופן פיראטי אם בידי תושבי חוץ ערבים בעלי נתינות זרה בלבד — היה לכל היותר כ־20% מכלל שטחי ארץ ישראל.
כמו כן המחבר מראה שחרף התנהלותה הפרו ערבית של בריטניה נותר היישוב העברי נאמן לה במהלך מלחמת העולם השנייה, בה בעת שחלק הארי של הערבים תמכו בגרמנים. כך למשל כ־30,000 יהודים לחמו לצד הבריטים ואילו כ־6,000 מתוך 12,000 הערבים (מארץ ישראל ומחוצה לה) שגויסו בתחומי ארץ ישראל, ערקו לצבא הרייך במהלך הקרבות. קרוב ל־4,000 מהנותרים הצטרפו לנאצים לאחר שנשבו בידי מדינות הציר, או הקימו מחתרות צבאיות כגייס חמישי לסייע לרומל בעת פלישתו לארץ ישראל.
יוני רייני הוא חוקר, מרצה במרכז הבינלאומי לדיפלומטיה ציבורית ולהסברה ישראלית, יועץ אקדמי ויועץ מחקר. בעבר היה חוקר בכיר ב’פורום קדם למזרחנות והסברה’ וכיום פועל באופן עצמאי. חיבר מאמרים שעניינם היסטוריה של המזרח התיכון ושבירת מיתוסים המתייחסים לסכסוך הישראלי ערבי. מאמריו פורסמו באתרי חדשות, בכללם CIJnews, ניוזדסק ישראל ובאתר שלו 'ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות'. יוני רייני הוא בנם של פרופ’ אנסון רייני, ממובילי חוקרי ארץ ישראל בארץ ובעולם, ופרופ’ ציפורה כוכבי רייני שבין היתר תרגמה את מכתבי אל עמארנה האכדיים וחיברה את הביוגרפיה של הסופרת נעמי פרנקל.
הנושאים שרייני עוסק בהם:
זכויות העם היהודי על יהודה ושומרון והבנייה ביישובים באזור • היחסים בין הנאצים והעולם המוסלמי במלחמת העולם השנייה; ארץ ישראל במאה התשע-עשרה • ארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה; ארץ ישראל בתקופת המנדט • תהליך השלום • מלחמות ישראל • חוקים בינלאומיים הנוגעים לישראל • האיום הדמוגרפי • זכויות אדם ביהודה ושומרון • היווצרות הלאומיות הפלסטינית • המסתננים מאפריקה • ביקורות על הגורמים הקיצוניים בימין ובשמאל הישראליים.
 |
 |
 |
 |
 |
 |
תוכן העניינים
הקדמה 9
מבוא 20
שער ראשון: תנודות דמוגרפיות בארץ ישראל
בשנים 1949-1919 35
פרק א תנודות דמוגרפיות בקרב תושבי הקבע בארץ
בשנים 1931-1922 36
רקע 36
תוצאות המפקדים וניתוחן 47
דיון בתוצאות הריבוי של הקבוצות הדתיות 52
אומדן אוכלוסיית הקבע של ארץ ישראל מתום
מלחמת העולם הראשונה ועד 1922 59
פרק ב תנודות דמוגרפיות בקרב תושבי הקבע בארץ
בשנים 1946-1931 62
רקע 62
סוגיית דיווחי הלידות והפטירות והריבוי הבלתי
מוסבר באוכלוסייה המוסלמית 65
סוגיית ההגירות 69
פרק ג התרת בעיות באומדן הבדואים 97
רקע 97
אומדן הבדואים בשנים 1931-1919 99
אומדן הבדואים בשנים 1946-1931 99
אוכלוסיית הבדואים ערב מלחמת תש”ח 102
אוכלוסיית הבדואים בעשור הראשון של מדינת ישראל 103
פרק ד אומדן האוכלוסייה הערבית ב-1919
ובערב מלחמת תש”ח 107
רקע 107
שיטות קודמות לאומדן אוכלוסיית הערבים
בארץ ישראל ערב מלחמת תש"ח ותיקונן 109
אומדן מספר הערבים ב-1919 111
מספר המהגרים הערבים שהיגרו
לארץ ישראל בשנים 1947-1919 112
פרק ה אומדן הפליטים הערבים שברחו מן הארץ
במהלך מלחמת תש”ח 115
רקע 115
אומדן הפליטים הערבים שהגיעו למחנות הפליטים 121
שער שני הבעלות על שטחי ארץ ישראל 123
פרק ו לשאלת הבעלות על הקרקעות בארץ ישראל 124
רקע 124
נתונים על קרקעות בארץ ישראל
במאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה 128
התהליכים שהובילו להצהרת בלפור 130
מיתוס: המנדט על פלשתינה היה מסוג א 133
סעיף 22 של אמנת חבר הלאומים 139
ועידת סן רמו (אפריל 1920) 150
כתב המנדט (24 ביולי 1922) 153
רישום המקרקעין בארץ ישראל בידי ממשלת המנדט 158
התעלמות הבריטים מהחוק הבינלאומי ובגידתם 161
המשך גאולת הקרקעות וטיפוח הארץ תחת חוקי
הקרקעות 168
אומדן הבעלות הערבית על הקרקע 175
שער שלישי שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי 181
פרק ז יחסי יהודים ערבים בתקופת המנדט 182
רקע 182
יחסי יהודים ערבים (1931-1922) 184
יחסי יהודים ערבים (1939-1931) 187
יחסי יהודים ערבים בתקופת מלחמת העולם השנייה 194
מניין ערביי ארץ ישראל בשירות הצבא הבריטי
בתקופת מלחמת העולם השנייה 199
מסקנות על הזהות הלאומיות של ערביי ארץ ישראל 200
פרק ח משמעות הנכבה 202
רקע 202
הגדרת הנכבה של 1948 204
נרטיב הנכבה בהקשר של מלחמת תש”ח 207
הגדרת לשכת הסעד אונר”א (UNRWA) 210
הצביעות העולמית סביב ‘הפליטים הפלסטינים’ 213
לשאלת דחיית הערבים את החלטה 149 214
סיכום 216
נספחים 221
נספח א מחוזות ונפות של ארץ ישראל בתקופת המנדט 222
נספח ב הגירות לארץ ישראל בשנים 1931-1919
ממקורות מידע רשמיים 223
נספח ג נתונים דמוגרפיים רשמיים לאוכלוסיית
תושבי הקבע בשנים 1936-1932 229
נספח ד נתונים דמוגרפיים רשמיים לאוכלוסיית
תושבי הקבע בשנים 1946-1937 231
נספח ה נתונים רשמיים על הגירות ערבים
לארץ ישראל 237
נספח ו הליקויים בספירת הבדואים 275
נספח ז נתונים על בעלות הקרקעות בארץ ישראל 287
נספח ח תגובה למאמרו של פיראס אלסאפין על
קשרי ערביי ארץ ישראל עם הנאצים 307
נספח ט כ"ו ביוני 1945 — החג שלא נחגג 311
נספח י המיתוס סביב החלטת כ"ט בנובמבר 1947 322
נספח יא הזכות על ירושלים ויהודה ושומרון 327
רשימת מקורות 335
מבוא
א. רקע היסטורי
ההכרה הבין-לאומית ביהודים כלאום של ארץ ישראל איננה מקרית. מהמאה ה-19 ועד שלהי מלחמת העולם הראשונה לא הייתה בארץ ישראל או בכל רחבי סוריה רבתי קבוצה לאומית. אמנם מוסלמים דוברי ערבית היוו את הרוב המוחלט בסוריה ובארץ ישראל, אך רבים מקרבם לא היו ערבים. בתקופות שונות היגרו לאזורים האלה בני עמים שונים שהיו נתונים למרות העות’מאנית. במרחבים אלה היו כל כפר או חמולה מעין לאום העומד בפני עצמו. הזהות ה’לאומית’ הטריטוריאלית של כל דובר ערבית הייתה מתוחמת בתוך גבולות הכפר ולא חרגה ממנו. מעולם לא הייתה זהות ערבית לאומית אחידה.
בניגוד גמור למוסלמים היו היהודים עצמם בעלי זהות לאומית אחידה שהתבטאה הן בחיבור הפנימי ביניהם הן בזיקתם הלאומית לארץ ישראל. אחת מביטוייה של הלאומיות היהודית הארץ ישראלית הייתה רכישת אדמות שלא נועדו להתיישבות בלבד. מעבר לכך, היהודים הם האומה היחידה שטיפחה את הארץ ואת נופיה, ובפעולותיהם הצהירו על כוונותיהם להיאחז בקרקע לצמיתות.
היהודים זכו להכרה בין-לאומית בזכותם הלאומית על ארץ ישראל במסגרת החלת עקרון ההגדרה העצמית על העמים הכבושים. קדמו לכך התנאים שהעמידה ארצות הברית להצטרפותה להילחם לצד מדינות ההסכמה, במחצית הראשונה של 1917:
השטחים שייכבשו בידי מדינות ההסכמה לא יסופחו.
עקרון ההגדרה העצמאית יוחל על העמים הכבושים.
ב-4 ביוני 1917 יצאה צרפת ב’הצהרת קמבון’ המכירה בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל. חמישה חודשים לאחר מכן, נחתמה ‘הצהרת בלפור’ המכריזה על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל עקב תיאום בין בריטניה, צרפת, ארצות הברית ושאר בעלות הברית.
לימים הדגיש שר החוץ הבריטי, הלורד ג’יימס בלפור, שאלמלא הצהרת קמבון שקדמה להצהרתו, לא היה ביכולתו לחתום על המסמך המדיני ההיסטורי התומך בחזון הציוני. וכשנשאל בלפור ביוני 1917 מדוע אינו יוצא בהצהרה משלו, ענה שללא הסכמת בעלות בריתה של בריטניה כצרפת וכארצות הברית לא היה מסוגל לצאת בהצהרה בריטית.
מעצמות ההסכמה ומדינות שונות שלא היו מעורבות במלחמה קיבלו את הנוסח הבריטי במהלך 1918. בוועידת סן רמו באפריל 1920 הסכימו ראשי המעצמות המנצחות ליישם את הצהרת בלפור ולהקים בית לאומי בארץ ישראל. ב-1922 אישר חבר הלאומים את הסכם סן רמו והעניק לבריטניה את המנדט על פלשׂתינה. בהתאם לכתב המנדט התחייבה בריטניה לסייע ליישוב היהודי בארץ ישראל לעמוד בכוחות עצמם, ולהקים שלטון משלו כשיבשילו התנאים לכך. משימותיו של המנדט הבריטי היו לעודד עלייה יהודית לארץ ישראל; לסייע לעולים להתיישב בארץ; להקים בה מדינת לאום יהודית כשישיגו היהודים רוב דמוגרפי מוחלט. הקמת המדינה היהודית הותנתה בהתחשבות בזכויותיהם האזרחיות של המיעוטים הלא יהודיים.
דא עקא, בריטניה לא נטשה את מדיניותה האימפריאליסטית והקולוניאליסטית חרף התחייבותה לעשות כן בימי מלחמת העולם הראשונה. היא התכוונה להשתלט, דה פקטו, על המזרח התיכון תוך ניצול המנדט שהוענק לה. שאיפתה העיקרית הייתה לדחוק את רגלי צרפת מהמזרח התיכון, כדי ליצור רצף טריטוריאלי מעיראק ועד מצרים. למימוש מאווייהם פעלו הבריטים לשאת חן בעיני ערביי האזור הזקוקים לסיועם. מנקודת מבטם, הקמתה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל הייתה שמה קץ לתוכניתם. ואכן, מכשול נכון לאינטרס המובהק שלהם במזרח התיכון.
בניגוד לרוב העדות בארץ, ליהודים החלוצים שהגיעו ארצה בעיקר ממזרח אירופה ומתימן, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ומימי העלייה הראשונה ואילך, היו תוכניות מעשיות להפרחת השממה, ליישוב האדמות הלא ראויות ולשיפור איכות החיים בכל תחום שהוא. הבריטים קלטו שבעתיד הנראה לעין עשוי להתגשם החזון הציוני, הודות להשכלתם המערבית של מתיישבי הקבע היהודים, הודות לכישרונותיהם ולדחפם העז להגשים את החזון הציוני בכל מחיר.
אם כן, מסיבות אלה ואחרות שקלה בריטניה לסייע להקמתה של מדינה ערבית עצמאית, מתוך הנחה שתלותה בממלכה המאוחדת ודאית. כך בפועל יתממש היעד שהציבה לעצמה בשטחי ארץ ישראל.
עד מהרה תורגמו האינטרסים הבריטיים למעשים. כדי לקבל גושפנקא חוקית לצעדיהם העניקו הם לסעיפי כתב המנדט פרשנות מסולפת, עוד לפני צאתו של הספר הלבן. למשל בכתב המנדט נאמר בסעיף 6: המינהל בארץ ישראל יסייע לעלייה יהודית ויעודד התיישבות צפופה של יהודים, תוך שמירה על הזכויות והמעמד של הלא-יהודים בארץ. אלא שהבריטים נתנו לסעיף 6, הקורא להתיישבות צפופה של יהודים בארץ ישראל בעידודם, פרשנות משלהם. הם החליטו שסעיף זה מעניק להם את הזכות לצמצם את עליית היהודים במקרה שהיא פוגעת באוכלוסייה הלא יהודית. וכך פילסו לעצמם דרך להקשות על עליית יהודים ארצה, מאחר שכביכול היא מכבידה על חיי כלל האוכלוסייה. הבריטים התעלמו מהמציאות במפגיע. הרי כ-70% מערביי הארץ הביעו את תמיכתם בעלייה היהודית מראשית שנות ה-20 ואילך. הם שיבחו את השיפור בתנאי חייהם מבחינה כלכלית ותברואתית ועוד. רוב ערביי הארץ אף ציינו שהעלייה מספקת מקורות פרנסה ללא יהודים.
בסילוף המטרות של כתב המנדט ובמעילתם בתפקידם זרעו הבריטים את ניצני הסכסוך הישראלי-ערבי באזור. צביעותם הזדקרה לא רק במניעתם את העלייה היהודית לארץ ישראל, אלא גם בפתיחת שעריה לפני מוסלמים מארצות ערב השכנות (בעיקר מחורן וממצרים). שלטון המנדט העדיף אותם על פני הערבים המקומיים משום נחיצותו בכוח עבודה זול. כפועל יוצא מהגירת החוץ של המוסלמים נפגעו מקורות הפרנסה של ערביי הארץ.
מנקודת מבט דמוגרפית, לפי הדוחות של שלטון המנדט, רק מאות אחדות של מהגרים ערבים נרשמו בשנה, אם כי בפועל דוחות בריטיים פנימיים, דוחות של מוסדות ערבים ויהודים דיווחו על אלפים ועשרות אלפים מהגרים ומהגרי עבודה ערבים לארץ ישראל, בעיקר בשנות ה-30 ובמהלך מלחמת העולם השנייה. ובאשר להגירתם של יהודים לארץ, משנות ה-20 של המאה הקודמת ועד שלהי שלטון המנדט עקבו הבריטים בהקפדה אחר נתוני העלייה שלהם בלבד.
בהמשך הֵפֵרו הבריטים את כתב המנדט בְּרֵישׁ גְּלֵי. ב-1939 פרסמו את הספר הלבן שהתנער לגמרי מהחלטות חבר הלאומים. עיקריו היו כדלקמן: ביטול הקמת הבית הלאומי היהודי; הקמת מדינה ערבית שבה מיעוט יהודי באישור חבר הלאומים; הגבלת העלייה היהודית ל-75,000 יהודים בלבד במשך חמש שנים. מעבר למספר זה תתאפשר עלייה יהודית רק בהסכמת הערבים. יתר על כן, מניעה מהיהודים לרכוש קרקעות ב-95% משטחי הארץ; ולבסוף הקמת מדינה ערבית עצמאית תוך 10 שנים וביטול הוראות כתב המנדט. יודגש כי בהתאם לספר הלבן, האוכלוסייה היהודית היושבת בארץ, היא ואין בלתה, תהווה את המיעוט היהודי ולא מעבר לכך.
חרף דחיית הספר הלבן בידי ועידת המנדטים של חבר הלאומים התקבעה המדיניות הבריטית עד שלהי תקופת המנדט. הבריטים פרסמו את חוקי הקרקעות (1940), ובחסות עיקרי הספר הלבן ביקשו לממש את מדיניותם. הם הגבילו את רכישת הקרקעות בידי יהודים, ועד שלהי המנדט ערכו סקר של הסדרת קרקעות באזורים שכיסו את האדמות שבבעלות יהודית בלבד. ב-1943 רשמו הבריטים את כל הקרקעות, שלא היו בבעלות יהודית (כ-94%), בבעלות ערבית על אף שלא הסדירו את הקרקעות בכל הארץ כולה (לעיון נרחב בנושא ראו פרק ו).
בפרוץ מלחמת השחרור נהרו ערבים מהארץ לארצות ערב. בהתאם להגדרות של אונר”א, הם נחשבו לפליטים. עד עצם היום הזה מצהירים הערבים שהם אדוני הארץ וטוענים שמאז ומעולם חיו בה ורק מחמת המלחמה גורשו ממולדתם. מסיבה זו הם תובעים את זכות השיבה לאדמותיהם. היהודים דוחים על הסף את טענתם ואומרים שהם אינם פליטים. שכן רבים מקרבם היגרו ארצה בתקופת המנדט. ועוד, הפליטים היהודים שהתיישבו בארץ התאזרחו בה. בשונה מגורלם של הפליטים הערבים, הם לא גודרו במחנות פליטים להנצחת הסטטוס המשפיל שלהם.
המחלוקת סביב שאלת הקרקעות אף היא עומדת בעינה. הערבים הציגו את מסמכי הבריטים הקובעים שחלק הארי של קרקעות הארץ היו בבעלותם, ולכן מן הדין היה להקים מדינה ערבית בארץ ישראל. העמדה היהודית נחרצת: רישומי הקרקעות של הבריטים נעשו שלא כדין. יתרה מזאת לא נערך בארץ שום סקר הסדר קרקעות מעבר לאזורים בעלי השפעה יהודית שלימים הוצע שתוקם בהם מדינה יהודית (החלטה 181). נוסף על כך, כשסיפחה ירדן את יהודה ושומרון באורח לא חוקי, החליט הממשל הירדני לרשום, באופן שרירותי, בעלות ערבית על קרקעות שסופחו בשטחים אלו.
ב. נושא המחקר ומטרתו
במוקד העיון של מחקר זה עומדים הדמוגרפיה, אומדני ההגירה, הבעלות על הקרקעות בארץ ישראל והפליטות בשנים 1949-1919. מטרתו היא להשלים, לתקן ולשפר נתונים על תחומי המחקר הנדון ולהציג את המסקנות הנובעות מהפערים בין הנתונים, ההערכות וההסברים המופיעים בספרות המחקרית שקדמה לעיון זה לבין ממצאי המחקר הנוכחי. בהתבסס עליהם מבקש המחבר לממש את מטרת העל של עבודתו: עקירת מיתוסים (ציוניים ואנטי ציוניים) שחדרו לספרות המחקרית האקדמית ולמאמרי דעה פובליציסטיים בעיתונות הכתובה או המקוונת.
כפועל יוצא משדה המחקר יופרכו שלושה מיתוסים נפוצים:
ההגירה הערבית הייתה מועטה בתקופת המנדט הבריטי: עורכי המחקרים שהתבססו על נתוני הבריטים בלבד הסיקו שההגירה הערבית לארץ הייתה מועטה.
למעלה מ-700,000 ועד כמיליון ערבים הפכו לפליטים בעקבות מלחמת תש”ח: לטענת התעמולה הפרו פלסטינית, כמיליון ערבים הפכו לפליטים בעקבות מלחמת השחרור. מחקרים המתיימרים להיות אובייקטיבים נשענים על נתוני לשכת הסעד של הפליטים הערבים ובהסתמך עליהם קובעים שמספרם נע בין 726,000-711,000.
בבעלות הערבים היו 94% מאדמות ארץ ישראל: ההיסטוריונים הפרו פלסטינים טוענים שלא היה מן הצדק להקים מדינה יהודית — לא בכל שטחי ארץ ישראל ולא בגבולות תוכנית החלוקה. לדבריהם, 94% מארץ ישראל היו בבעלות ערבית. להצדקתם, הם מציגים את נתוני הבריטים על בעלות הקרקעות שפורסמו ב-1 באפריל 1943, כהוכחה לבעלות ערבית על 94% מאדמות ארץ ישראל, ורק 6% הנותרים הם בבעלות יהודית. הואיל והנתונים הללו מופיעים בדוח ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית (1946), הם טוענים שכך היה המצב ב-1946. ואכן המפה המוצגת בידם מבוססת על הנתונים הבלתי קבילים הללו.
ג. שיטות המחקר
המחקר הוא איכותני וכמותי. הוא מתאר את השפעת השלטון המנדטורי על יחסי הגומלין בין היהודים לערבים בארץ ישראל מכמה היבטים: דמוגרפיים, חברתיים וכלכליים. ננקטה בו הגישה 'התהליכית-רדיקלית המתקדמת'. הממצאים השונים הנוגעים להשפעת העלייה היהודית על האוכלוסייה הלא יהודית מחזקים את הבחירה בנקיטת גישה זו.
לצד תיעוד הנתונים האיכותניים ופרשנותם, בעבודה זו מוצגים חישובים דמוגרפיים סטטיסטיים המבוססים על מקורות ראשוניים שונים שלוקטו מארכיונים בריטיים ומנתונים של סטטיסטיקות פנימיות. כל אלה נערכו בידי מומחים עבור גורמים ציוניים שונים או עבור הוועדה האנגלו-אמריקאית (1946) ובידי אחרים. לצידם מובאים חישובים מתמטיים וסטטיסטיים של המחבר וניתוחם. בהסתמך עליהם, מחקר זה מציע תיקונים להערכות שונות שנעשו במחקרים קודמים, וביקורת על שגיאות משמעותיות המצויות אם במחקרים פרו פלסטינים ואנטי ציוניים או פרו ציוניים, אם במחקרים חפים מהשלכות פוליטיות כלשהן.
ד. ספרות מחקרית, השׂגות על שיטות המחקרים ועיקרי ממצאיהם
דיו רב נשפך על סוגיית ההגירה והפליטות הערבית בתקופת המנדט. מומחים בתחומי הדמוגרפיה, הגאוגרפיה, ההיסטוריה, הכלכלה ועוד נרתמו לחקר הנושא. בתוכם חוקרים בעלי השם כגון: רוברטו בקי (1974), משה סיקרון (1956), אלפרד בונה (1935), יוסף שכטמן (1937), זאב אברמוביץ' ויצחק גלפט (תש”ד), מיכאל אסף (1970), משה ברוור (1975), פרד גוטהייל (1973; 2003), אריה ל’ אבנרי (1980), אפרים קארש (2010; 2011) ואברהם וילן (2006, בהנחיית גדעון ביגר ושלום רצבי).
מסיבות אובייקטיביות מחקריהם של אנשי מחקר בעלי שיעור קומה אינם חפים מליקויים. שכן, ממצאיהם מושתתים על מידע חלקי או על שיטות מחקר שאין בכוחן להצדיק את התוצאות שהתקבלו. החסרים או אי הדיוקים נובעים בעיקר מהאמצעים המוגבלים שעמדו לרשותם. חומרים ארכיוניים ראשוניים, מסמכים מעודכנים ומחקרים חדשים לא עמדו לרשות ראשוני החוקרים המובילים. עבודותיהם לא חוברו בעידן האינטרנט (למעט חיבוריהם של וילן וקארש), המנגיש לחוקרים של ימינו, את מרב הנתונים ואת אסופת העובדות בלחיצה על מקלדת. התוצאה היא שלפעמים מתקבלת תמונה חלקית בלבד. מושמטים נתונים משמעותיים ביותר ועל כן החסר גורע מרמת האמינות של התוצאות והמסקנות.
יתרה מזאת, פיסות מידע שונות המפוזרות לעיתים באי אלו מחקרים יוצרות סתירות פה ושם. גם מידע מהימן חלקית או הרבה מעבר לכך עלול להוליד מסכת מיתוסים שסופה ליצור תמונה היסטורית מעוותת ביותר. החלקים החסרים להרכבת פאזל הנתונים, שהצטברו אצל החוקרים במהלך עשרות בשנים, עדיין מרחיקים אותנו מקבלת תוצאות ומסקנות חד משמעיות.
לדוגמה בדיקת נתוני האוכלוסייה באזורים הקרובים למישור החוף. נתונים אלה הושפעו מהשיפור באיכות החיים הודות לעלייה הציונית. בדיקה זו מראה בעליל שקיים גידול משמעותי בקרב האוכלוסייה הערבית בהשוואה לגידול שלהם באזורים נטולי השפעה ציונית בשנים 1944-1922. כלומר ההשוואה היא בין האזורים, שלפי תוכנית החלוקה הוצע שיהוו את המדינה היהודית, לאזורים שבהם היה רוב ערבי והוצע שתקום בהם המדינה הערבית.
בקי (1974) סבר שהגידול הרב באוכלוסייה הערבית באזורי ההשפעה היהודית נעוץ בעיקר בהגירת הפנים של הערבים לאזורים אלה, ורק במידה מועטה הגידול שלהם תלוי בהגירת חוץ. עם זאת, בקי העיר שאין כל אסמכתא להנחתו והיא בגדר השערה בלבד. אף על פי כן, חוקרים שניסו להראות שכמות ההגירה הערבית לארץ איננה משמעותית — כטענת הפרו ציונים — נשענו על קביעתו מבלי להזכיר שאין כל הוכחה להשערתו של בקי.
לעומת בקי ערך ברוור מחקר באזורים ערביים שלגביהם נטען, שמתוכם הייתה הגירה ערבית לאזורים שהושפעו מההתיישבות היהודית. במחקרו, שנעשה בשנים 1975-1968, מצא ברוור שמהגרים ערבים מאזורים נטולי השפעה ציונית עזבו לארצות שונות, ואולי הגירתם של ערבים בודדים הייתה פנימית. רובם ככולם לא קבעו את מושבם באזורים שהפכו לימים חלק ממדינת ישראל. הממצא הזה של ברוור נכון. אך דרך הצדקתו את הגידול הערבי המשמעותי באזורי ההשפעה היהודית בהשוואה לאזורי ההשפעה הערבית לוקה בחסר. בעניין זה גרס ברוור שהגידול הערבי המרבי טמון בהגירה ערבית חיצונית, ממצרים בעיקר. אם כי קביעתו נכונה, הפגם בהצדקתו נובע מהסתמכותו בחישוביו על הנתונים הלקויים של מפקד 1922. בנתונים ההם לא נמנתה כמות מסוימת של תושבי קבע מוסלמים.
באשר לגידול של האוכלוסייה הערבית, ספר זה מחזק את קביעתו של ברוור, בין היתר, דרך הצגת המהלכים החיוניים הבאים:
תיקון מלוּוה בהסבר מושכל לנתוני מפקד 1922, ולאחר מכן השוואת הנתונים המתוקנים לנתוני המפקד המהימן של 1931.
השוואה נוספת בין מפקד 1931 לאומדן 1944 מלוּוה בהסבר מושכל על התוצאות.
בקי הציע בתיקונו מספר גבוה מדי של תושבי קבע מוסלמים שנמנו במפקד 1922, והוא מדגיש שהתיקון הוא בגדר השערה היפותטית בלבד. בהסתמך על נתוני המנדט, בחר בקי במספר גבוה, כשחקר את השינויים הדמוגרפיים בשנים 1931-1922. בנתונים האלה לא רשמו הבריטים את סך כל נתוני הכניסות והיציאות של ערבים לארץ, ולכן לא נמצא בידי בקי מספרם המדויק של המהגרים הערבים. אילו לקח זאת בחשבון, לא היה קובע בתיקונו מספר גבוה מדי. אפילו עמדו לנגד עיניו הספרים הכחולים של המנדט, היה בקי מוצא את הערת הבריטים על אי רישומם של 25,000-20,000 מהגרי חוץ ערבים. עוד היה ראוי שיבחן גם את התנאים הכלכליים של הארץ, בייחוד באזורי מישור החוף שהיו בעלי השפעה יהודית, וישווה אותם לתנאי המחיה של הארצות השכנות. העדפת המהגרים, להעתיק את מקום מושבם למקומות המפותחים, הקרובים גאוגרפית ליישוב היהודי ברורה לחלוטין.
אף בהשוואת נתוני גידול האוכלוסין בין האזורים בעלי ההשפעה הציונית לאזורים האחרים עולה שהפער בין מספר התושבים המתקבל עקב חישוב הריבוי הטבעי לבין מספרם בפועל ניכר ביותר, דווקא באזורי ההשפעה היהודית. אילו התקיים הפער הגדול דווקא באזורים המפותחים פחות, הייתה הצדקה להצעת המספר הגבוה שנקב בו בקי.
לאור העובדה שהפער הנדון בולט דווקא באזורים המפותחים, התיקון של בקי טעון בדיקה מחודשת. ואמנם ספר זה נוקט אמצעי הולם לקביעת התיקון למספר המוסלמים שנפקדו ב-1922.
הכלכלן, פרד גוטהיל, השתמש באלמנטים כלכליים לשנים 1931-1922 בלבד. בדרך זו ביקש להצדיק את הגידול הרב של תושבי הקבע הערבים (מוסלמים, נוצרים ודרוזים) באזורי ההשפעה הציונית בהשוואה לאזורים שהיו תחת הכיבוש הערבי בשלהי מלחמת תש”ח. כלומר גוטהיל השווה בין האזורים שהפכו למדינת ישראל בהתאם להסכמי שביתת הנשק מ-1949 לאזורים שהיו בשליטת ירדן ומצרים.
ואכן, באזורים שהפכו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל קיים, לפי גוטהיל, פער לא מוסבר בין תוצאות החישוב של מספר תושבי הקבע הערביים שמקורם בריבוי טבעי למספר הערבים, שנפקדו ב-1931 של כ-55,000 איש. באזורים שהיו נתונים לכיבוש ירדן ומצרים נמצא פער של כ-5,000 איש בלבד. מכאן הסיק גוטהיל שעקב הפיתוח והקידמה שהביאו עימם היהודים, בחרו ערבים מארצות שונות להגיע דווקא לארץ. מתוכם היגרו מעטים מאוד לאזורים שהיו בעלי השפעה ערבית. מסקנתו נכונה אך השיטה שנקט והערכותיו המספריות שגויות עקב חישוביו המבוססים על הנתונים הלקויים של מפקד 1922. גם הבחירה לחלק את האזורים לפי קווי שביתת הנשק איננה משכנעת.
לנוכח ההשגות האלה, במחקר זה נערך חישוב זהה עבור האוכלוסייה המוסלמית בלבד, תוך התחשבות בנתונים הלקויים של מפקד 1922 והשוואתם לאזורים שחולקו בהתאם להחלטת האו”ם 181 (כ”ט בנובמבר). ההשוואה תיערך על פי החלטה 181 ולא על פי חלוקת הארץ לפי הסכמי שביתת הנשק (1949). זאת ועוד, במחקר זה מוצגים נתונים מפורטים עבור הנפות השונות ונדונים בו השינויים הדמוגרפיים באזורים השונים גם עבור 1944-1931. נוסף על כך, מוצעים הסברים לליקויים שנפלו ברישום של נתוני סקר הכפרים (1944).
מעריכת ההשוואות והחישובים המובאים בחיבור הנוכחי עולה שאמנם בשנים 1931-1922 ובשנים 1944-1931 לא היה פער משמעותי בין תוצאות החישוב של מספר תושבי הקבע המוסלמים שמקורם בריבוי טבעי למספר המוסלמים בפועל, באזורים שבתוכנית החלוקה הוצע להקים בהם מדינה ערבית. מנגד, קיים פער מהותי בשטח שהוצע להקים בו מדינה יהודית.
כמו כן נעשתה בדיקה דקדקנית של הנתונים הדמוגרפיים בנפות השונות. בדיקה זו מצביעה על פערים מהותיים, בין תוצאות החישוב של מספר תושבי הקבע המוסלמים, שמקורם בריבוי טבעי, למספר המוסלמים בפועל באותן נפות שבהן הייתה השפעה ציונית ניכרת ביותר. נפות אלה היו קרובות למישור החוף: חיפה, יפו ורמלה.
מבין כל עבודות החוקרים שהוזכרו, נראה שהמחקר המקיף שערך אריה ל’ אבנרי משקפות בתוצאותיו את המציאות שהייתה במידה רבה ביותר. בספרו ההתיישבות היהודית וטענת הנישול (1878–1948), שפורסם בעברית ב-1980 ובאנגלית ב-1982, הגיע אבנרי לאומדן סביר של מספר הערבים שהיגרו ארצה בתקופת המנדט. אבנרי אף נקב במספרם המדויק של הערבים שברחו מן הארץ בעקבות מלחמת תש”ח. נוסף על כן, הוא הציג תמונה רחבה של רכישת קרקעות בידי ציונים בתקופת המנדט.
ג’ון פיטרס, מחברת הספר מאז ומקדם (1984), צדקה באומרה שחלה הגירת חוץ משמעותית ביותר בתקופת המנדט, אך המקורות והמובאות בספרה אינם מאששים את קביעתה. קיימת בהם בעייתיות מכיוון שלא לקחה בחשבון את טענתם של בני סמכא שקדמו לה, כמו אבנרי ובקי. יתרה מזאת, המזרחן יהושע פורת מראה שפיטרס המירה מיתוסים ערביים במיתוסים ציוניים (Mrs. Peters’s Palestine, January 16, 1986).
בנושא ההגירה הערבית קבע ההיסטוריון ג’סטין מקארתי עמדה שונה. לדבריו היא הייתה זניחה בתקופת המנדט. דא עקא, לא רק שמקארתי השתמש בדוחות ההגירה הבריטיים הלקויים, אלא גם סילף נתונים שונים. למשל כדי לקבוע שההגירה הערבית הלא רשומה מ-1931 עד 1945 הייתה כ-13,500 בלבד, עיוות מקארתי את דברי בקי (1974). שכן, לפי בקי הנתון הזה מתייחס למהגרים הערבים הלא חוקיים שנתפסו בידי שלטונות המנדט, ולא גורשו מהארץ אף על פי שנשפטו (על טעות זו חזרו החוקרים נוספים כמו גד גילבר ומעיין הס-אשכנזי).
ועוד, מקראתי התעלם מטבלת נתוני ההגירה הערבית שמציג בקי ואשר לפיה בשנים 1945-1935 היגרו כ-20,000 ערבים לפחות. מקראתי ציין הפניה למחקרו של בקי כדי לקבוע שההגירה הערבית בתקופת המנדט הייתה מועטה, אלא שהתעלם מהסתייגותו לגבי אומדן ההגירה הערבית הנמוך שקבע. ואכן כך כתב בקי:
לא סביר שהתנועות הבלתי חוקיות שהתגלו בפועל כוללות את כל הכניסות הבלתי חוקיות שהתרחשו בפועל, או אפילו את רובן… באשר למוסלמים, זה [רישום ההגירות] כולל רק חלק מזערי מההגירה בפועל. עם זאת, לנוכח הידע העכשווי שבידנו, איננו מסוגלים לכמת את היקף ההגירה הכוללת (Bachi, pp. 389-390).
ה. מבנה הספר
ארבעה חלקים בספר. הראשון הוא פרק המבוא ובו מוצגים נושא המחקר, מטרתו, הספרות המחקרית שקדמה לו ורקע היסטורי. החלק השני כולל שלושה שערים. הראשון (פרקים א-ה) מנתח בפירוט ובהקפדה את התנודות הדמוגרפיות בארץ ישראל בשנים 1949-1919; השער השני (פרק ו) מתמקד בבעלות על קרקעות ארץ ישראל והשער השלישי (פרקים ז-ח) דן במקורות הסכסוך הישראלי-ערבי ובהתפתחותו בשנות המנדט הבריטי. חלקו השלישי של הספר מסכם את הממצאים ומביא את המסקנות העולות מניתוחי הנתונים הדמוגרפיים ונתוני הבעלות על קרקעות. החלק הרביעי כולל אחד עשר נספחים ובהם מפות, נתונים מספריים בנושאי דמוגרפיה וקרקעות. כמו כן מופיעים בהם הסברים מפורטים על שיטות חישוב הדמוגרפיה וביקורת על כל אחת מהן.
ו. דרך העבודה
חיבור זה יתחקה בשיטתיות אחר התנהלות המנדט הבריטי והשפעתה על נתוני ההגירה והדמוגרפיה ועל מתן בעלות ערבית, כמעט בלעדית, על אדמות ארץ ישראל. האינטרסים המובהקים של בריטניה במזרח התיכון הובילו להפרתה הבוטה את ההחלטה הבין-לאומית להקים, בסופו של תהליך, מדינה יהודית שבקרבה חיים מיעוטים בני עדות שונות. במישרין או בעקיפין התערבה הממשלה הבריטית בדמותה של המדינה שתקום בארץ ישראל, בלא שהוסמכה בידי המעצמות להפר את כתב המנדט. תוצאות פעולותיו של שלטון המנדט קיבעו בעיות ומחלוקות בין היהודים לערבים סביב הנושאים המרכזיים הנדונים במחקר הנוכחי.
שלוש תופעות יורחבו בעבודה בליווי טבלאות נתונים, חישובי נתונים וניתוחם, דיון בממצאים והסקת מסקנות. להלן עיקרי העניינים שיידונו בספר:
התרשלות ברישום נתוני ההגירה החיצונית בתקופת המנדט: כנראה במתכוון, הבריטים לא רשמו את כל הגירות הערבים מהארצות השכנות לארץ ישראל. אסופת הנתונים, ניתוחם, השוואתם למחקרים קודמים ותיקונם בהתאם לממצאים יראו שבשנים 1946-1922 היגרו לארץ כ-117,000-112,000 ערבים שהפכו לתושבי קבע. בהערכה גסה, מספרם של כלל הערבים שהיגרו לארץ מתום מלחמת העולם הראשונה ועד שלהי המנדט (1947-1919) נע בין 170,000 ל-200,000.
סילוף נתוני לשכת הסעד בידי חוקרים פרו פלסטינים: למניין הפליטים הוספו בזדון גם מקבלי המנות מלשכת הסעד שאינם פליטים, כדי להגדיל את מספרם לכדי מיליון.
הנתונים של האומדנים הנמוכים יותר, סביב 700,000 פליטים, עוּותו כדלקמן: נופח מספר הבדואים שחיו בארץ; צומצם מספר הערבים ששבו ארצה לקראת תום המלחמה; התעלמו מנתוני שיעורי התמותה ומ-99,000 ערבים שאמנם ברחו אך לא הפכו לפליטים במחנות השונים. נראה שאם ניקח בחשבון את כל הנתונים הללו, ננתחם ונבצע בהם חישובים, לכל היותר, הגיעו כ-533,000-512,000 ערבים למחנות הפליטים. אם נחסיר מהם את מספר המהגרים ששהו בארץ שלא כדין נגיע לאומדן של 447,000-422,000 ערבים. ובניכוי מספר הערבים שנרשמו בידי הבריטים, נגיע לאומדן של כ-421,000-395,000 ערבים הזכאים למעמד 'פליטים' לפי ההגדרה הבין-לאומית המקובלת.
עיוות ממדי הבעלות הערבית על אדמות ארץ ישראל: ב-1 באפריל 1943 פרסמו הבריטים דוח מפורט, לכאורה, שקבע ש-94% מכלל האדמות הן בבעלות ערבית ו-6% בלבד בבעלות יהודית. בהסתמך על דוח זה ועל צירופו לדוח ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית (1946), קובעים הערבים שכך היה המצב ב-1946.
חיבור זה יראה שהנתונים על בעלות הקרקעות מפורטים יותר בדוח ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית (1946), והם סותרים את רישומה בידי הבריטים בדוח מ-1943. דרך אומדני הדוח מ-1946, המבוססים על הערכות גסות, נוכיח שניתן להפחית דרסטית את אומדן הבעלות הערבית על הקרקעות מ-94% ל-35% לכל היותר.
יתר על כן, תיאור סקר רישום הקרקעות (קדסטר) שערכו הבריטים יראה שנסקרו אך ורק אזורים שהקיפו את אדמות בבעלות יהודית. ונזכיר שהבריטים רשמו אך ורק את הקרקעות שבבעלות יהודית. בדיקת נושא זה תעלה שאזורים אלה יוצעו כשטחי המדינה היהודית לפי תוכנית החלוקה מכ”ט בנובמבר.
הבדיקה והסקירה של מקורות המידע ידגישו שאין כל הסדר קרקעות באזורים שהוחלט להמליץ עליהם כמדינה ערבית לפי החלטה 181. נראה שגם נתוני בעלות הקרקעות שם היו שרירותיים ובלתי מבוססים. לא תמיד טרחו הערבים לרשום את הקרקעות על שמם, כדי להימנע מתשלומי מיסים כבדים. כלומר גם במקומות שהיו בהם ערבים, לא בהכרח שהיו הם הבעלים החוקיים של השטח. תחת השלטון הירדני גם ניסו לערוך סקרי קרקעות ביהודה ושומרון אך סקר זה לא הניב תוצאות מוחלטות. לבסוף, אדמות של תושבי יהודה ושומרון נרשמו באופן שרירותי. ירדן לא הייתה הבעלים החוקיים של השטחים שכבשה, לכן אין כל אסמכתא חוקית לרישום הקרקעות.
ממצאי הספר יחשפו שניתן להשיג הערכה גסה פחות ומדויקת יותר, אשר לפיה הבעלות הערבית איננה חורגת מ-20% מכלל קרקעות ארץ ישראל, ואף יכולה להיות נמוכה יותר משיעור זה. הערכה זו תכלול בתוכה גם אדמות שההתיישבות הערבית בהן הייתה בלתי חוקית או בלתי מוסדרת.
