רינה נאמן משחזרת בספר זה את חוויות ההגירה שעברה בילדותה ואת ההלם התרבותי בעקבותיהן. כבר בפרידתה הדרמטית מדירת הוריה בבוקרשט, וכן במסע הרכבת והאנייה, בעגינה בנמל חיפה ובנסיעה למעברה, “ידעה” בדרך כלשהי שחייה הקודמים הסתיימו, ושהעתיד צופן לה שינויים לרעה. לכן כנראה מחקה מזיכרונה את כל הפרטים הקשורים בשלבים הללו של המעבר לישראל. הסופרת מתארת ברגישות רבה את המפגש האכזרי שלה עם המציאות עקב אי ידיעת השפה, העדר הבנה של הקודים התרבותיים שנהוגים במקום החדש, וההבדלים הדרסטיים בין תנאי החיים שלה בבוקרשט לעומת אלה שלאחר ההגירה. מגבלות אלו גרמו לה למצב של שיתוק, “כיבוי” כפי שהיא מכנה זאת בספר. והמאמץ להתגבר עליהן שנמשך עד סוף גיל ההתבגרות, והיה רצוף מכשולים, אי הבנות וטעויות, מתואר בספר באופן חושפני, כנה ומעורר הזדהות. חווית ההגירה, שהייתה מרכזית בחייה של רינה נאמן, השפיעה מאוחר יותר גם על בחירותיה המקצועיות ועל אופי הקריירה האקדמית שלה. רינה הפכה לד”ר לאנתרופולוגיה והתמחתה בנושא ההגירה, עם דגש מיוחד על המשמעות התרבותית והקיומית של העדר שפה ושל שינויי מקום בעקבותיה. גם בספר הנוכחי היא מצטטת אחדים מנחקריה אשר התבטאו בנושאים אלה.
שנים רבות לאחר ההתגברות על מצב ה”כיבוי” חוזרת רינה נאמן לחוויות הילדות וההתבגרות. במסע זה היא מנסה להסביר לעצמה את אופני החשיבה, ההרגשה וההתנהגות שלה על פי המורשת התרבותית מבוקרשט, בתוספת התובנות והלקחים מתהליך ההגירה לישראל. הפוזיציה של “בדיעבד” מאפשרת לה לערוך מסע זה בסגנון סיפורי, תיאורי, אסוציאטיבי, עם נגיעות רבות של הומור. בעידן הנוכחי, בו תופעת ההגירה כה נפוצה בזירה הבינלאומית והישראלית, יזכו הקוראות והקוראים של הספר להכיר את החוויות, ההתנסויות, והתובנות הקשורות בה, מכלי ראשון של סופרת מהגרת.
ד”ר רינה נאמן היא אנתרופולוגית בעלת תארים גם בספרות, לשון ופילוסופיה. עבדה כמרצה באוניברסיטת תל-אביב בחוגים פילוסופיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה וכן במכללה האקדמית של תל -אביב -יפו, שם הקימה את המחלקה לאנתרופולוגיה. התמחתה במיוחד בנושאים הגירה, תרבות ושפה, מקום וערים, וכתבה בנושאים אלה מאמרים בכתבי עת בארץ ובחו”ל. כן עסקה בביקורת ספרים בעיתונות ובכתבי עת, וממשיכה בכך כיום.
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
הקדמה
אבי היה אומר שאני “שטחית”. מאוד תמוה נוכח עיסוקיי האינטלקטואליים במושגים מופשטים ובבעיות קיומיות, חברתיות ותרבותיות במהלך כל חיי. למדתי ספרות, לשון ופילוסופיה לתואר ראשון, המשכתי עם פילוסופיה לתואר שני, עשיתי דוקטורט במדעי החברה, והשתלבתי בעולם החינוך והאקדמיה כמורה בתיכון וכמרצה באוניברסיטה. יתר על כן, במהלך חיי קראתי מאות ספרים להנאתי, ותמיד השתדלתי להישמע לעצתו של ז’אן פול סארטר בספרו “הספרות מה היא” ביחס לקריאת ספרות. לדעתו, ספרות מציבה חץ שמראה על כיוון. עד כמה הקורא מתקדם בכיוון החץ הזה תלוי רק בו. ואני משתדלת להתקדם רחוק עד כמה שאפשר. הוא הדין לגבי סרטים. לעיתים קרובות בשיחותיי עם חברים על סרטים שראינו, ואני מציעה את הפרשנות שלי, מבטלים אותה באומרם “את והפילוסופיה שלך”.
בהקשר זה של “העמקה” אני זוכרת באופן ברור את הסיטואציה הבאה: אני בגיל חמש, שוכבת במיטה שלי ולא מצליחה להירדם. ואז אני חושבת: אני זאת שלא מצליחה להירדם, אבל אני גם זאת שחושבת על כך שאני לא מצליחה להירדם. ואני מנסה לתפוס את האני הזה החמקמק ולא מצליחה. ושוב מנסה ושוב לא מצליחה. וכך במשך כמה לילות עוקבים. לבסוף אני מוותרת על כך וחשה תחושת כישלון במהלך כמה שבועות. רק כאשר כעבור שנים למדתי בפילוסופיה את עמנואל קאנט שמבחין בין “אני חושב” — נושא ו”אני נחשב” — מושא שבונים יחד את התודעה העצמית ואי אפשר לבודד ביניהם, נזכרתי בלבטים שלי והבנתי שאני במקצוע הנכון.
ביקורת נוספת כלפיי מאדם קרוב לי, הפעם בני, היא שאני יותר מדי מתכננת. “תחשבי על חייך ותראי שכמעט שום דבר ממה שתיכננת לא התגשם” הוא אומר. שמעתי בעצתו ותוך כדי כך נוכחתי שאני ממעיטה מאוד לחשוב על עצמי ועל חיי. נראה שלגבי נושא זה צדק אבי. אכן הייתי שטחית. מעולם לא כתבתי יומן. וגם ביומני השדה שלי במסגרת המחקרים האנתרופולוגיים שביצעתי לא התייחסתי בהרחבה לעצמי כחוקרת. וזאת למרות שהחוקר הוא דמות מרכזית בכל מחקר, ויחסי הגומלין בינו לבין הנחקרים משפיעים על שני הצדדים. ומכיוון שמחקר אנתרופולוגי נמשך תקופה ממושכת, שני הצדדים עוברים שינויים במהלכו. אני מדגישה בהנחיותיי לסטודנטים להתייחס לעצמם במחקרים שלהם, אבל אני לא נהגתי כך. מדוע?
מגיל מאוד צעיר נאלצתי להתייצב לבד מול אתגרי החיים. הוריי לא הנחו אותי בחיי המעשה, אלא סמכו עליי שאפתור את בעיותיי בעצמי. “את תסתדרי” היו אומרים לי. בכך חיזקו אמנם את הביטחון העצמי שלי, אבל לא הכשירו אותי כיצד להשתמש בו. כתוצאה מכך אכן ניסיתי לפתור את בעיותיי בעצמי, מה שנקרא “להסתדר”, אבל בגלל גילי הצעיר החלטתי החלטות פזיזות, ללא שיקול דעת מושכל וודאי לא לטווח רחוק. פעלתי ל”כיבוי שרפות” ולא ל”טיפול שורש”. עסקתי בכך, ולא היה לי לא פנאי, ולא רצון, ולא עניין לעשות חשבון נפש. אדרבא, משום שהיו כישלונות בדרך עליהם שילמתי מחירים, גם בהמשך חיי הייתה לי רתיעה מלעסוק בעצמי. הרגשתי שזה נושא מסוכן שרק יגרום לי עוגמת נפש. ובזמנים של מצוקות ניסיתי להתמודד איתן דרך הסחות דעת וכדורי הרגעה.
על רקע זה גם לא הלכתי לפסיכולוגים ולא השתתפתי בסדנאות פסיכולוגיות למיניהן. לא חשבתי שהם יוכלו לעזור לי. ומקריאתי טקסטים פסיכולוגים ומהיכרותי עם לקוחות של פסיכולוגים החשדנות שלי לגבי טיפול פסיכולוגי רק גברה. במהלך כל חיי הלכתי לפסיכיאטר אחד ולנוירולוג אחד. הפסיכיאטר צייד אותי בתרופות שאכן הקלו על מצוקותיי, אך אני תלויה בהן עד עכשיו. לנוירולוג הלכתי אחרי פרידתי מבן הזוג השני שלי. מיד לאחר הפרידה הוא נסע לחוץ לארץ לזמן בלתי מוגבל. אני נשארתי עם ילדה משותפת בת שנתיים וחצי, שהתגעגעה אליו מאוד ולא הבינה לאן הוא נעלם, וכן באמצע הכנת עבודת המאסטר שלי. לבתי מצאתי את “הפתרון” הבא: כל יום כתבתי גלויה שנשלחה כביכול מאביה וקראתי לה אותה. אבל אני הייתי שבורה. הנוירולוג נתן לי עצה נהדרת, שלמזלי יכולתי לממשה. העצה הייתה לקחת חודש חופש מכל מטלותיי והתחייבויותיי ולעשות כל יום מה שבא לי ונעים לי. וכך עשיתי. הוריי עברו לגור בדירתי וטיפלו בבת ובחתולה שלי ואני הייתי חופשיה לגמרי. תוך חודש חזרתי לעצמי. בדיעבד הבנתי שהנוירולוג טיפל באני שלי ואילץ אותי להתחשב בצרכים שלי ובדרכים המתאימות לטעמי על מנת להגשימם. למרות שלא חזרתי על התרגיל הזה אף פעם, עד היום אני אסירת תודה לו על כך.
נוסף על כדורי הרגעה השתמשתי במהלך חיי גם בהסחות דעת מהמציאות הקשה, והן היו קשורות תמיד במה שנקרא “תרבות”. לא הבחנתי בין “תרבות גבוהה” ל”תרבות נמוכה”. הייתה הבחנה כזאת פעם. קראתי מגאזינים וספרות בלשית לצד ספרות יפה, האזנתי למוזיקה קלאסית ולפסטיבלי זמר, צפיתי באופרות סבון ובאופרות קלאסיות, ביקרתי בתערוכות, במופעי ריקוד מודרני ובמועדוני סאטירה וג’ז. חלק מחבריי ראו בצריכתי חסרת ההבחנה גילוי של “שטחיות”. אולי אבי התכוון גם הוא לכך בביקורתו. אבל אני דווקא החמאתי לעצמי שזה פן נחמד ומעניין באישיותי, שאני יכולה ליהנות מכל העולמות. כיום כאשר אין הבחנה בין גבוה לנמוך והכל הולך, נראה שהקדמתי את זמני.
עדיין לא הבנתי למה התכוון בני כאשר אמר לי שאני מרבה לתכנן. הלא ההתנהגות השכיחה שלי הייתה דווקא לא לתכנן אלא לפתור את בעיותיי על ידי פתרונות זמניים. אני גם לא מסכימה עם בני שתכנון אף פעם לא עוזר, כדברי האמרה “האדם מתכנן ואלוהים צוחק”. אדרבא, אני מצרה על כך שלא נהגתי לתכנן. אני מנחשת שההתנהגות שלי, אליה התכוון בני בביקורתו, לא הייתה תכנון אלא “עשיית סדר”. ובזה הוא צודק.
כאשר אני חושבת, לעיתים מאוד רחוקות, על הביוגרפיה שלי, היא הייתה כה כאוטית עד כדי כך שאני נאלצת לחלק אותה לפרקים נבדלים, כאשר גם בתוכם אין קשר בין האירועים השונים. בתנאים אלה קיימת אי וודאות רבה שמלווה בתחושה של העדר שליטה. כדי להמשיך לתפקד, כלומר “להסתדר”, צריך לתת עוגן מוחשי לאירועים ולמצבים וכך להשיג מידה מסוימת של שליטה עליהם. כלומר — “לעשות סדר”. וכך עשיתי. אכן, סדר הוא עיקרון משמעותי בחיי, נר לרגליי. דירתי מסודרת, יש לי סדר יום ורשימת מטלות, המסמכים הביורוקרטיים שלי מסודרים וכך גם החומרים הקשורים בעבודתי. למדתי להיות אשפית בניהול זמן ובהבחנה בין עיקר לטפל. גם חשיבתי המופשטת וכתיבתי המקצועית מסודרות. התנהגות זאת דורשת שיתוף פעולה מבני משפחה שחיים יחד. במקרה זה — בני. לכן הוא שם לב אליה, בהיותה די מכבידה מבחינתו. רק שבטעות כינה אותה “תכנון”.
היכולת לשמור על סדר בחיים הולכת ופוחתת עם הגיל. האמת היא שבדיעבד אני מצטערת על הזמן והאנרגיה שהשקעתי בסידורים. אבל עד היום אני בן אדם מסודר. קשה להיפטר מהרגלים מושרשים. במקביל, המגבלות הפיזיות, העייפות המצטברת וכן פיחות במחויבויות המקצועיות, מעודדים מבט פנימה והתעניינות בעצמי. לכן החלטתי ללכת לפסיכולוגית ולשלב אותה עם פיזיותרפיה. מטבע הדברים, נאלצתי לספר לה כל מיני פרטים כואבים מחיי, וחזרתי ממנה הביתה עם מצב רוח רע מאוד. אחרי ארבע פגישות החלטתי להפסיק. גם היא הגיעה לאותה מסקנה באומרה: “את מדי משכילה בשבילי”. אני חושבת שלא זאת הייתה כוונתה. אלא היא הבינה שאני מסוגלת בעצמי לאתר את האתגרים העומדים בפניי ואת ההתנהגויות הנדרשות מצדי כדי להתמודד איתם. החלטתי אפוא להתעניין בעצמי.
עידוד לכך קיבלתי מחברתי הטובה מאירה וייס לאחר שקראתי את ספרה האחרון והאישי מאוד “משחקים מסוכנים”. אז הבנתי שאני לא מכירה אותה לעומק, למרות עשרות שנים של חברות קרובה בינינו. זה גרם לי לחשוב, שאולי אני לא מכירה גם את עצמי, ולכך באמת הגיע הזמן. אני יוצאת אפוא למסע להכרת עצמי, להיות אנתרופולוגית של עצמי.
אין לי שום כוונה לשחזר את הביוגרפיה שלי. הרי כבר חייתי אותה, ואיש לא מעוניין בה, כולל אני. אינני מבקשת גם “לסכם” את עצמי לקראת סיום חיי, כפי שרבים בגילי נוהגים לעשות. למדתי מזמן מאלבר קאמי בספרו “האדם המורד” שהחיים אינם רומן. קשה למצוא בהם משמעות, והם תמיד נגמרים “באמצע”, כשהאדם אינו גמור. מה שאני כן מתכוונת לעשות בתור אנתרופולוגית של עצמי הוא, לנסות להעלות בזיכרוני את תנאי החיים שלי בילדות ובהתבגרות, מתוך הנחה שתקופות אלו השפיעו על עיצוב אישיותי ועל דפוסי החשיבה וההתנהגות שלי בהמשך חיי. לא בכדי אני קוראת עכשיו את ספרו של פול אוסטר “4321”, שבו הוא מציג וריאציות של אותו נער, אשר נולדו לאותם הורים, הינם בעלי אותו גוף ואותו חומר גנטי. אך כתוצאה מנסיבות חיים שונות הפכו שונים בזהותם ובהתנהגותם. אני פותחת אפוא בילדות המוקדמת שלי, מלידתי ועד סוף כיתה א’.
