אני קורא את הפרולוג של הספר הקודם, “חורבן הממלכה”, ורואה שכתבתי שכבר שנה וחצי אנחנו נמצאים במציאות ההזויה הזאת. אשתי אמרה לי בבדיחות שצריך לומר מציאות הזו י’ה, המציאות הזאת היא כולה י’ה. צריך להפנים כי מציאות השם צועקת אלינו מכל חלקי ההוויה הזו. כשכתבתי את הפרולוג של הספר הקודם, לב כל עם ישראל היה עדיין שבוי במנהרות חמאס יחד עם החטופים. עכשיו, ברוך השם, זכינו והלב של כולנו יצא משם, כל החטופים החיים שבו לביתם והמתים שבו לקבר ישראל.

זמנים קשים ומאתגרים. המלחמה התפשטה הלאה, יצאה מגבול עזה. מלחמה פיזית בלבנון, תימן, סוריה ואיראן. מבצעים בלתי הגיוניים והירואיים שגורמים לסרטי פעולה ואקשן הוליוודיים להחוויר לעומת המציאות. מתקפות מנע כנגד מדינות בקצה היבשת, מטלטלות את הדמיון. מעצמות שנחשבו כמעצמות על, כאריות השואגים ומטילים מורא ופחד, מתגלות כנמרים של נייר. פחדים וחששות המטפטפים לאוזננו במשך שנים, והתרעות כנגד עימות מול המעצמות הללו, מתגלים כיראות נפולות שאינן מושרשות במציאות. במשך שנים פרשנים צבאיים ומגישי חדשות צועקים מהמרקעים כי אסור לנו להתגרות באויבים הנמצאים מעבר לגבולות. תחזיות מושכלות מפי מומחים מדברות על אלפי הרוגים בעורף, ואלו נחשבות תחזיות אופטימיות. במהלכים בלתי מסתברים וכמעט תלושים מההיגיון, המעצמה הגדולה בעולם מצטרפת למערכה ונלחמת כנף אל כנף עם מטוסי ישראל.

אני כותב את זה בזמן שאנחנו קוראים בפרשת השבוע על המרגלים. אותם אנשים שהתורה מעידה עליהם כי היו אנשים גדולים, נפלו בדעתם כשראו אנשים שנראו ענקיים ומפחידים. שני אנשים מתוך שנים עשר המרגלים לא נפלו בטעות הזאת: כלב בן יפונה ויהושע בן נון. יהושע בן נון זכה שמשה רבנו התפלל עליו שלא ייפול לטעות האיומה. לעומת זה, כלב בן יפונה התגבר ולא נפל לעצה הרעה בזכות שהשכיל לפנות לקברי האבות הקדושים ולהתפלל שם שיהיה לו כוח לעמוד נגד המרגלים המוציאים את דיבת הארץ רעה. השאלה נשאלת, אם כלב הבין שהמרגלים ימרדו ויוציאו דיבת הארץ, מדוע הוא היה צריך להתפלל על קברי האבות בשביל להינצל מזה? האם לא מספיקים הרצון להימנע מאיסור והידיעה שהדבר אינו ראוי על מנת שיהיה לאדם כוח להתגבר? התורה מלמדת אותנו שלא. בתוך האדם ניטשת מלחמה, בין הנכון והראוי לרע והדחוי. התפקיד שלנו הוא להתגבר על רעשי הרקע ולהתבונן על התכלית ועל מחולל המציאות. לא להתרשם מהחשיבות העצמית שפרשן המציאות מקרין ולא מתארים שהוא נושא על גביו. יש סיפור ידוע על פרופסור שמגיע לבנק ומבקש מהקופאית 10,000 ₪. הקופאית בודקת בחשבון הבנק ורואה את המצב הביש של החשבון. היא אומרת בנימוס ללקוח הנכבד שאין בחשבון שלו כסף ולכן היא לא יכולה לאשר לו את המשיכה. הלקוח מתעקש ואומר שהוא גם היה תת אלוף בצבא ולכן הוא רוצה למשוך כסף. הקופאית ממאנת והתור מתארך. סגן מנהל הבנק מנסה להסביר שזה בלתי אפשרי. הלקוח טוען שאבא שלו היה סגן ראש הממשלה, והתור מתארך. מנהל הסניף נזעק למקום ומנסה לשכנע את הלקוח שזה לא בידיו. הלקוח צועק ואומר שסבא שלו היה רוטשילד, והתור מתארך. כפרי שנמצא בסוף התור מתקדם וללא אומר ומילים מוריד סטירה מצלצלת על פניו של הפרופסור שהוא תת אלוף… הבן של… הנכד של… ואומר: "אתה לא מבין? אין לך כסף!" הלקוח מסתובב ויוצא מהבנק. מנהל הבנק ממהר אחר הלקוח ובהתרפסות מוכרת כלפי האיש החשוב שואל: "מדוע לא הקשבת לנו כשאמרנו לך שאין לך כסף?" הלקוח חושב לרגע ועונה: "אתם אמרתם, הכפרי הסביר!"

חטפנו סטירות רבות בשנתיים וחצי האחרונות, כנראה מפני שלא השכלנו להבין כשניסו להסביר לנו את המצב. לא הבנו כשחמאס הצהיר חדשות לבקרים שהמשימה היחידה שלו היא להשמיד את ישראל. לא הבנו כשראינו את חיזבאללה מתחמש מעבר לגבול וצובר כמות של כלי נשק שיכולה להשמיד חצי מדינה. לא הבנו כשהממשל באיראן דאג להשמיע קולו ברמה שהוא מתכוון לבנות נשק גרעיני על מנת להשמיד אותנו. אסור שהסטירות שקיבלנו יהיו לשווא! חשוב שנשכיל להבין מיהו האויב החיצוני שמנסה להשמיד אותנו! אבל חשוב יותר להבין מי האויב הפנימי שמנסה לגרום להשמדתנו! האויב הפנימי שבתוך הלב של כל אחד ואחת מאיתנו. האויב שגורם לי לחשוב שאני חלש, לא יכול, מסכן, מפוחד וכו'… האויב שמנסה להסתיר ממני את הגדולה והרוממות של מי שיצר את כל היצורים. היוצר שרצונו העז הוא שנרים את ראשנו, נביט אליו באהבה ונרצה להתקרב ולהכיר אותו מחדש…

בית המקדש הראשון חרב, רוב רובו של היישוב היהודי בארץ ישראל הושמד באכזריות נוראה.  שארית הפליטה מעם ישראל יצאה לגלות בבל. מנהיגי העם וגדולי התורה משתדלים ומנסים לחזק ולרומם את רוח העם, לחבר את נשמות האנשים הנדכאים לצור מחצבתם.

האתגרים החדשים והמציאות המשתנה מחייבים את מנהיגי העם להשתדלות ענפה במסדרונות השלטון. דניאל וחבריו הופכים להיות בעלי כוח השפעה בזירה המדינית. רודנים אכזריים, הפיכות שלטוניות, מרידות ורציחות. עם ישראל משתדל לשמור על פרופיל נמוך בלב הקלחת המסתובבת סביבו, להחזיק את הראש מעל המים הסוערים.

בשפלות הגלות עם ישראל מתחיל להיבנות מחדש, ללא מקדש, בלי קורבנות ובלי מרכז רוחני. הסכנה הנוראית של איבוד הזהות היהודית הופכת מוחשית יותר ויותר ככל שנוקפות השנים ומתחזקת האחיזה בארץ הטמאה. מלכי הגויים מחכים ליום שבו תתבדה נבואתו של ירמיהו הנביא לאחר שעם ישראל לא ייגאל בסוף 70 שנות גלות. מנהיגי העם ונביאיו משתדלים להחזיק ברסן, להנהיג את העם ולדאוג כי ישמור על זהותו, לשמור על התקווה והכיסופים לעתיד טוב יותר.

הספר הזה, העשירי במספר, ממחיש לנו את מציאות העם בגלות. הקשיים והבלבול במציאות המתרגשת, הסכנה מהחיבוק האוהב שנותנים גויי הארץ שמסוכן יותר מהפגיון שמחזיקים האויבים. בספרים הקודמים שמנו קסדות, לבשנו שריון קשקשים. נראה לי שלקראת הקריאה הזאת עלינו לעשות את מה שהתרגלנו אליו כל כך בתקופה האחרונה, להיכנס למקלט או לממ”ד ולהתפלל שנצליח ליירט את טילי הכפירה וששברי היירוט לא ייפלו בקרבתנו.

יחזקאל הנביא, דניאל, חנניה, מישאל, עזריה, נחמיה ועוד אורות מדהימים ילוו אותנו במסע הזה. מסע שבו עלינו לקדש את שמו בקרב הגויים.

קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו…