יש חלומות שלא מתגשמים

יש כאלה שנולדו כבר כשהם צולעים.

ויש חלומות ששרדו – רק כצל,

שמתהלך עם מי שנשאר.

דניאל, גבר שמבקש לשכוח,

ואור, אישה שזוכרת יותר מדי.

הם נפגשים במקום שבו מילים כבר לא מצליחות לתקן.

היא יודעת לקרוא שתיקות.

הוא לומד לשרוד רק כשהוא נעלם בתוכן.

יחד הם נוגעים בפצע – זה שלא נרפא, שלא סופר.

ויחד הם מוצאים ניצוץ של תקווה.

זהו סיפור על אובדן שקיבל הספד ושלכבודו לבשו שחורים,

ועל כאלו שלא.

על עבר שאינו עוזב ועל שקט שאינו שתיקה ריקה.

"אז מה מחבר בסופו של דבר, שני אנשים יחד?

זה צל חלומות, משקל העבר, משא של בדידות ופחד."

(ימי התום, מילים- צרויה להב)