מסכת חיים בלתי צפויה המתינה ליורשים לבית צלרמאיר. אסון פתאומי וכפול שינה את כל עתידם והרס את תקוותיהם. הספר מספר את הסיפור של בני משפחה מיוחדת, עשירה ומיוחסת, שהיה עליהם להתגבר על אסון גדול בתנאים של מלחמה. בני המשפחה עוברים מסלול קשה וכואב, אבל בתוך כך הם גם יודעים למצוא פתרונות ולהתגבר על המשברים שעוד נכונו להם באמצעות כוח נפשי יוצא דופן ואחדות ואהבה משפחתית השומרת עליהם. 

עצים פרומים הוא רומן היסטורי, העלילה המרתקת והמרגשת, מלווה ארבעה דורות, ומשתרעת מברית המועצות דרך אירופה ועד ארצות הברית וישראל.

ד"ר אילנה מאור, בעלת תואר שלישי מהטכניון ובעלת תואר שני ממכון וייצמן בכימיה. ניהלה את מחלקות קשרי מדע וקניין רוחני בטכניון, ובהמשך היא  בעלת משרד ייעוץ לייזום פרויקטים מדעיים בינלאומיים ועוסקת גם בבחינת פרויקטים חדשניים עבור האיחוד האירופי. במקביל, עסקה גם בבחינת פרויקטים חדשניים עבור רשות החדשנות. 

כבר מילדותה נמשכה גם לתחומים הרוחניים של ספרות, מוסיקה ואומנות, והשתתפה בלימודי ספרות, שירה ופרוזה.

זהו ספרה השלישי, קדמו לו נתיבים בסערה, רומן היסטורי, שזכה לחמישה כוכבים באמזון ארה"ב ובביקורות מעולות בארץ, ופכים קטנים של אהבה, ספר שירים, שזכה לביקורות מצוינות. חברה באגודת הסופרים.

פרק 1
צ'רנוביץ – 1914

האסון

פרדריק, הבכור, שבני המשפחה קוראים לו פרדי, חגג בשבת האחרונה את יום הולדתו העשירי בחברת כל ידידי המשפחה וחבריו מבית הספר ומהסביבה. למרות העצב שחוו לאחרונה והאבל המשפחתי, ערכה לו המשפחה יום הולדת מפואר, עם כיבוד עשיר וכל מה שביקש, כולל ליצן שבא לבדר את הילדים.

למוחרת בבוקר, הוא נכנס בסערה לחדר האוכל כשהוא מלא חבורות ובוץ.

"הסוס שלי הפיל אותי. הוא עצבני. הוא אף פעם לא מתנהג איתי כך. תגידו, הכול בסדר כאן? איפה אימא?"

דממה השתררה בחדר האוכל של המשפחה.

טינה שברה את השתיקה, "היא לא הרגישה טוב לאחרונה, חייבים לבדוק מה קורה איתה. היא לא הודיעה לי שום דבר שיכול להסביר את ההיעדרות שלה משולחן ארוחת הבוקר. אולי לך מארי?" "גם לי לא." "מה איתכם ילדים? מישהו מכם שמע אותה אומרת שהיא לא תגיע לאכול איתנו בבוקר?" שקט מבשר רעות הקיף את השולחן.

האחיות, מארי וטינה, מביטות זו בזו, משהו באמת לא בסדר. אֵם המשפחה נעדרת מארוחת הבוקר. לעיתים קורה שהיא מאחרת, אבל לא במידה כזו. בני המשפחה קמים בבהלה מהשולחן. הילדים נשלחים לשחק בחוץ. האחיות רצות מחדר לחדר, מפרוזדור לפרוזדור בחיפוש אחרי האם.

זה לא מכבר איבדו הילדים את אביהם בנסיבות טרגיות. האדון צלרמאיר, שהיה בין נכבדי העיר ונכד לראש הקהילה בעבר, כאשר הייתה קטנה עדיין, נרצח על ידי הרוסים. הכל התחיל עם הרצח של יורש העצר האוסטרי פרנץ פרדיננד ואשתו ביוני 1914. זו הייתה העילה לה ציפתה גרמניה, מנהיגת ברית המרכז שכללה גם את אוסטריה ואת איטליה להכריז מלחמה על ברית ההסכמה שכללה את הממלכה המאוחדת, צרפת ורוסיה. אמנם איטליה סירבה להצטרף, אך אוסטריה וגרמניה פתחו בהתקפה בכל החזיתות. גם אזרחי בוקובינה, החלק האוסטרי הצמוד לגבול רוסיה נסחפו בהתלהבות והתגייסו בהמוניהם להילחם נגד הרוסים. ואולם מלכתחילה הדברים לא התנהלו כפי שהם ציפו והחזית החלה כבר במהלך חודש אוגוסט להתקרב לצ'רנוביץ. יהודים אמידים רבים שראו את התקדמות הרוסים אספו את מיטלטליהם וברחו לווינה הבירה, הרחוקה מאזור הקרבות. אך רבים אחרים, כמו משפחת צלרמאיר, שמו את מבטחם בצבא האוסטרי ונשארו במקום. ואז, בחודש ספטמבר הרוסים אכן פלשו לצ'רנוביץ. 

הילדים היו קטנים מכדי להבין את האסון אשר קרה. רק אחרי שנים סופר להם דבר המעשה אשר קטף את אביהם מחייהם. עם פלישת הרוסים לעיר, ראש העיר היהודי, ד"ר סאלו וייסלברגר, אירגן קבלת פנים למנהיגי הכיבוש בתקווה שכך יעזור לעירו. העיר נדרשה מיד לספק שש מאות אלף רובל. 

כל התושבים נרתמו למשימה וגם האדון צלרמאיר. הוא שיחרר כספים מהבנק והעביר את חלקו. לא עברו שעות רבות, ובשתיים בלילה, דפיקות חזקות בדלת. "נא לפתוח מיד, או שאנחנו יורים." בעיניים חצי עצומות רץ ראש המשפחה לדלת. שם הוא ראה שלושה אנשים במדים. האחד גבוה ומבוגר, ולידו שני חיילים צעירים. כולם במדי הצבא הרוסי. צבא הכובשים. "ידיים מאחורי הגב!" צעקו לו.

"מה קורה? למה אתם עוצרים אותי? רק הבוקר העברתי כספים כפי שהורו לי. ואני ומשפחתי תומכים תמיד בעניי העיר ובכלל בכל הדרוש באזור, אז אותי אתם עוצרים?"

הקצין סטר לו בחוזקה, והורה לו לשתוק. "השופט יחליט", פסק, ופקד על חייליו לאזוק את העצור. בעוד הוא נגרר אחריהם בחושך, כשהחייל הצעיר מזרז אותו עם מכות בגבו, הוא לא יכול להבין וגם לא לנחש מדוע עצרו אותו. הן לא עשה כל רע לאיש, להיפך, תמיד מוכן הינו להגיש עזרה לכל נזקק. איך ייתכן שדווקא אותו עוצרים? הם ודאי רוצים לשים יד על רכושו וכספו, איזו סיבה אחרת יכולה להיות להם? פחד נוסף החל להתגנב לליבו, שמא משפחתו עלולה להיות גם כן בסכנה. אחרי הליכה מעייפת וארוכה הגיעו למפקד האזור שחשב עצמו לשופט.

כאן הסתבר לו ששמועה הגיעה לצבא באמצעות מלשין, שאומנם משפחת צלרמאיר תרמה את חלקה, אולם בהיותם עשירים מרוב תושבי העיר, המלשין, שקינא במשפחה המצליחה הזו, ציין שהיה מצפה שראש המשפחה יתרום סכומים גבוהים במיוחד. במשפט שדה מהיר, בלי לשמוע את גרסתו של הנאשם, הוא נידון להוצאה להורג בתלייה.

למרבה הזוועה, האדון צלרמאיר לא מת על חבל התלייה. הוא הצליח לפתוח את הלולאה שנסגרה ברשלנות, שיחרר עצמו וברח. הוא חייב להגיע למשפחתו ולרעייתו, אהובתו, ויהי מה. אבל היה רעב ותשוש, כוחו לא עמד לו, והוא נתפס במהרה, ונרצח בשתי יריות רובה על ידי החיילים. הם זרקו את הגופה על עגלה שחמור הוביל, על מנת להחזיר את הגופה לביתו, ולמלא את דרישת השופט בדרך הארוכה ביותר, זו שעוברת את העיר מקצה לקצה, למען יראו התושבים ויירָאו. ההשפלה הייתה בלתי נסבלת. גופתו של האדון צלרמאיר הובלה בעגלה הרעועה דרך כל האזור. יום שלם היטלטלה. העגלה החלה את דרכה תחילה בשמש הקופחת. לפתע פרצו השמיים, גשם כבד ירד, וגרם לעגלה לשקוע מדי פעם בבוץ והאריך עוד יותר את זמן ההגעה עד לבית המשפחה. 

לאורך הדרך יצאו התושבים מביתם וחזו בנעשה, והיו שהשמיעו נאצות וקריאות גנאי, חלקם לפי השתייכותם הפוליטית באותה תקופה. השמיים, שגם הם בכו והורידו דמעות של גשם על לכתו של האיש היקר הזה היו לעזר מסוים. כאשר השמש התחבאה והגשם ירד בטיפות גדולות וקרות, חלק מהקהל הרב ברח לביתו והפסיק את צעקותיו. אבל זה דירבן עוד יותר את השאר לצעוק חזק יותר וברור יותר, כך, שלא ניתן היה להתעלם מקריאות הבוז. ועל בני המשפחה ההמומה, שכה אהבה, העריכה וכיבדה את המת, הוטל להכניסו הבייתה באווירה העוינת והקשה, תוך שהם שומעים את הצעקות המכוערות ובחלקן אנטישמיות, שפגעו בהם כחיצים שהוטלו לליבם. הקהל הצועק והמתלהם היה רב גוני.

בעיני אוהבי הרעיונות הקומוניסטיים הוא היה בורגני משכיל ובוגד. בעיני הדתיים הוא היה כופר, הוא לא בא לבית הכנסת ולא שמר מצוות, וזהו עונשו. בעיני הציונים הוא היה מתבולל, בעיני האחרים, האנטישמים, שהיוו את הרוב, הוא היה עוד יהודי מיותר, יהודי עשיר, כמו כל כך הרבה מבני עמו. הם לא חשבו על ההשכלה שלו ומעשיו הטובים והנדיבים. הצועקים התחרו אלה באלה. נוצרה אנדרלמוסיה של קולות רועשים שכמעט קשה היה לבדל ביניהם.

המנאצים הקולניים, שכחו במהירות את פועלו הרב עבור העיר, את הוצאת הספרים שלו, את המאמרים המבריקים שכתב ואת יחסו היפה והלבבי כלפי העובדים והתושבים בלי להבחין בדת וגזע.

הדבר היה כאוב ופגע במשפחה במיוחד, מפני שלא מזמן, עם תחילת המלחמה, נוצר מיד מחסור במזון ואדון צלרמאיר עמד בבגדי כפר פשוטים וחילק לתושבים העניים מזון, שמיכות לחימום ועוד כהנה וכהנה חפצים עבור ילדים וחולים. 

בניגוד לבריונים הקולניים, הכפריים העניים שזכו לחוש בטוב ליבו, ניסו להסות את קולות המנאצים. בעיניהם הוא היה אדון צלרמאיר הנדיב, המלומד והמכובד. האדון המשכיל והאמיד, שנתן כבוד לכל אדם. כולם היו שווים בעיניו, מראש העיר ועד האיכר העני שעמל קשה על מנת להאכיל את משפחתו. אבל המנאצים השתלטו בקלות על עניי העיר והשתיקו אותם ואף איימו עליהם במכות. ואלה חזרו חפויי ראש לביתם ולאדמתם, שהעניקה להם כה מעט.

ההלוויה הייתה גדולה וקורעת לב. השתתפו בה גם ראש העיר ופמלייתו, וגם אזרחים רבים שהעריכו את המשפחה. ראש העיר הספיד אותו במלים רבות וחמות, הדגיש את תכונותיו המיוחדות, הצניעות, החמלה, לצד השכלתו הרבה ותרומתו הגדולה לעיר. מלמולים ובכי נשמעו לכל אורך ההלוויה. אחרי סיום דבריו עמדו כול משתפי ההלוויה בתור ארוך על מנת לנחם את המשפחה. היה קשה לעכל את האסון הזה ואת האכזריות שבה הרגו את האיש האהוב הזה. גם ביום השלושים, חזרו כמעט כולם, שמו אבנים על המצבה, ושוב ניסו לנחם את המשפחה.