אולגה זדורוב – על האיש שלא היה שם, ריאיון עם כותבת מעוררת השראה

אולגה זדורוב עלתה ארצה עם משפחתה כנערה. היא למדה בבית הספר “נופי גולן”, ולא חלמה שבית הספר הזה ייככב בכותרות כל העיתונים ומהדורות החדשות, וששמו של בן זוגה ייקשר לרצח מחריד שאירע בין כותליו. אולגה ורומן הכירו במעין “שידוך”, יצאו תקופת מה, נישאו וחלמו משפחה וילדים. אלא שחלומותיהם נקטעו בבת אחת. רומן נעצר בחשד לרצח של נערה. שרשרת כואבת של התרחשויות ומחדלים הביאה להרשעתו. גם היום, כמעט 13 שנים לאחר הרצח, הפרשה מסרבת לגווע, וקולות רבים תובעים מהרשויות לנקות את שמו של רומן. אולגה מעולם לא חדלה מלהאמין בחפותו של בעלה. השנה היא הוציאה ספר שעד מהרה הפך לשיחת היום. בספר מגוללת אולגה את האירועים מנקודת מבט אישית וחשופה ומגלה פרטים שלא יאמנו על האופן שבו נגבו ה”עדויות” וה”הודאה” של רומן.

מדוע החלטת דווקא השנה להוציא את הספר?

האמת היא שחשבתי על כך הרבה מאוד זמן. על ספר או על סרט, ולהכניס לשם את כל הפרטים, את כל העובדות, גם בשביל האנשים, שידעו את האמת. אבל גם לילדים שלי, שהם גדלים ומאוד רציתי שהם ידעו את הסיפור האמיתי, מהתחלה עד הסוף. כך שהרצון תמיד היה. רומן התחיל לפני חמש-שש שנים התחיל לכתוב. הוא רצה לזכור את הפרטים ולכן העלה אותם על הכתב, ואני לקחתי את הרעיון הזה והמשכתי אותו. קודם נוצרה אצלי מוטיבציה לעניין, ואחר כך, לאט לאט, פרטתי את הרעיון הזה לשלבים של כתיבה. התהליך עצמו היה מאוד ארוך, לאסוף את כל המידע, להקפיד לא לשכוח שום דבר חשוב. הייתי צריכה להיות מאוד ממוקדת, לסדר לפי פרקים, לפי נושאים. לקח כמה חודשים טובים רק לרכז את כל הנתונים והמידע.

ואת כל זה עשית בעצמך?

לא. כמובן שהייתה לי הרבה עזרה. ניב, העורך של הספר, בחור אחד חכם שיודע להתנסח מצוין עזר לי מאוד לאורך כל התהליך הזה. באיסוף המידע והריכוז שלו. סיפרתי לו גם על החיים האישיים שלנו, כי זה היה חשוב לי לספר גם על הזווית הזאת. ניב עצמו מצא כל מיני נתונים שקשורים לתיק, חוות דעת של מומחים, למשל. עבדנו יחד, בשיתוף פעולה מלא. הייתה עבודה רבה מאוד. הכי חשוב היה שכל העובדות שהצגנו בספר יהיו מדויקות וכל הצוות בדק כל נתון ונתון. הרגשתי את כובד האחריות בחשיפת הציבור לסיפור האמיתי, ולכן היה לי חשוב שכל מה שכתוב בספר יהיה מדויק ב-100%.

ובפן האישי, איך המעגל הקרוב לך הגיב על ההחלטה לפרסם את הספר?

בהתחלה לא סיפרתי. לא הייתי בטוחה שזה יצליח, שיהיה לי מספיק זמן וכוח, גם כוח נפשי, לפרויקט הזה. המשפחה שלי לא ידעה עד שהטיוטה הייתה כמעט מוכנה. ואז סיפרתי להורים שלי ולאחותי ולאנשים קרובים. הם הגיבו בשמחה ורצו לקרוא מה “בישלתי” שם. התגובות היו באמת חיוביות ותומכות. הם רצו לקרוא ולתת לי עוד רעיונות, הציעו לשמור על הילדים כדי שיהיה לי עוד זמן לכתוב, כך שקיבלתי מהם תמיכה מלאה. וכשהספר כבר יצא לאור קיבלתי המון המון תגובות חיוביות. אנשים כתבו לי גם בפייסבוק וגם בווצאפ שהם מאוד התלהבו מהספר, מהאופן שבו הוא כתוב וערוך (והמחמאות האלה מגיעות גם לניב, כמובן, שעשה עבודה מאוד טובה ויפה). וגם היום, חצי שנה אחרי שהספר יצא לאור עדיין יש תגובות נלהבות. לא שמעתי על אף אחד שהתאכזב מהספר או חשב שהוא גרוע. רציתי שאנשים יאהבו את הספר לא רק בגלל החשיפות ששם, אלא שהם באמת ייהנו מהקריאה – ולפי התגובות, הצלחתי בזה.

האם רומן קרא את הספר?

לצערי לא. השב”ס לא מאפשר הכנסה של הספר לבית הסוהר. אבל כשאני מדברת איתו אני מספרת לו חלקים מהספר. ויש בספר פרק שהוא עצמו כתב, בהתחלה, ואני תרגמתי לעברית. בשיחות שלנו אני משתפת אותו בדברים שהוא כבר שכח או שלא היה בטוח לגביהם. הוא שמח כשסיפרתי לו שהספר יצא לאור והחמיא לי על העבודה הרבה.

יש דברים שאת יודעת, שקשורים לפרשה, ובחרת לא לכתוב עליהם?

כן. יש לא מעט דברים כאלה. הבחירה לא לשתף בהם את קוראים נבעה מכל מיני סיבות. יש דברים אישיים מאוד, שחשבתי שלא יהיה נכון לחשוף אותם, ויש גם דברים אחרים שהחלטתי לא לכתוב מסיבות שונות, דברים שקשורים לתיק אבל חשבתי שלא כדאי לספר עליהם כי הם קשים מדי. למרות שרציתי לצעוק אותם, הבנתי שזה יכול לפגוע ולהפחיד אנשים, אז בחרתי שלא. אבל יש בספר מספיק חומר כדי להבין את התמונה במלואה.

מה הטיפ שאת יכולה לתת לאנשים שרוצים לכתוב ספר על אירועים אמיתיים?

פשוט לכתוב מהלב, הכי מהלב שאפשר. להאמין לגמרי בכל מה שאתה כותב ומספר. אני לא כתבתי דברים שאני לא בטוחה בהם, ובמשך כל השנים האלה אני לא שיניתי את דעתי במילימטר. אני מאמינה לגמרי במה שכתבתי בספר ובטוחה שמרגישים את זה בקריאה. אבל זה מתחיל מרצון לפתוח את מה שיש בלב ובראש לקהל הרחב. לחשוף דברים אישיים זה לא דבר קל, לכן חשוב מאוד לדעת מה הסיבה לזה שרוצים לכתוב את הספר.

לרכישת הספר של אולגה לחצו כאן