ספר ראשון לפני גיל 15 וחלומות על הצלחה בחו”ל: ריאיון עם אלה רטר, סופרת נוער.

אלה רטר, בת 16, גרה ביודפת שבגליל.
את ילדותה בילתה בחינוך ביתי ולא בין כותלי גן הילדים או בית הספר, מה שהעניק לה הרבה זמן פנוי. 

מתי גילית את הכתיבה?

“את האהבה שלי לכתיבה גיליתי בגיל צעיר מאוד. סבתא שלי, שהייתה מורה לכיתות א’-ב’, לימדה אותי קרוא וכתוב. בגיל שמונה כבר התחלתי לכתוב יומנים. 

ההורים שלי מנהלים מכללה שמלמדת דמיון מודרך ו-NLP. והם גם העבירו לי המון דמיונות מודרכים. תמיד אהבתי להשתמש בדמיון והייתי יצירתית. בגיל תשע התחלתי לכתוב טקסטים של דמיונות מודרכים ובגיל 12 יצא לאור הספר הראשון שלי, “עוצמת הדמיון, דמיונות מודרכים לילדים”. מאות סטודנטים של ההורים שלי במכללה שלהם קנו אותו. זה נתן לי השראה להמשיך.

“בגיל 13 כתבתי את ספר הפרוזה הראשון שלי, “תמימותה של אליס”. הספר נמכר בחנויות הספרים וגם כספר דיגיטלי באיפאבליש. אני גאה מאוד בעצמי על כך שלמרות הקשיים הרבים שכרוכים בכך הוא יוצא לאור עוד לפני שחגגתי יום הולדת 15. הספר “תמימותה של אליס” הוא ספר פנטזיה משולב עם רומנטיקה. הוא מתאים מאוד לבני נוער וגם לילדים בוגרים ולמבוגרים שברוחם עדיין צעירים.“

כמי שהגשימה חלום של רבים בגיל כל כך צעיר, אלו חלומות נוספים יש לך?

“כשהייתי בת 10 התחלתי לעבוד כבייביסיטרית וכשהייתי בת 13 כבר היה לי מספיק כסף כדי לקנות סוסה כמו שתמיד חלמתי. גם ההורים עזרו כמובן ואני קניתי סוסה ששמה לארה. 

שתי האהבות הגדולות בחיי הן הכתיבה והסוסים. החלומות שלי הם להקים חוות סוסים ולהיות סופרת מפורסמת. כשאני אומרת “מפורסמת” אני מתכוונת לזה שאנשים רבים יקראו את הספרים שלי, ושהם גם יתורגמו לאנגלית ויימכרו בחו”ל.“

מה נתן לך השראה לכתיבת הספר, מאין הגיעו הרעיונות? 

“אני זוכרת את הלילה שבו התחלתי לכתוב את הספר שלי כאילו זה היה אתמול, אף על פי שכבר עברו שלוש שנים מאז. ישבתי אצל חברה שלי, בדיוק סיימתי לקרוא את סדרת הספרים ‘תיכון לילה’. שכבנו במיטה בעשר בלילה, דיברנו על הספרים, וכל אחת אמרה מהם הקטעים האהובים עליה בהם, ואז התחלנו גם להגיד מה לא אהבנו ומה היינו משנות. ופתאום חשבתי לעצמי שאם אני אכתוב ספר משלי לא ארצה לשנות בו שוב דבר, מפני שהכול יהיה מושלם – לטעמי.
החברה שלי נרדמה, ואני לקחתי את הלפטופ של אבא שלה והתחלתי לכתוב את הספר שלי, הספר הכי מושלם בשבילי, כתבתי בספר את כל מה שאני הייתי רוצה לקרוא, ובכל פעם שקראתי חלקים ממנו התמלאתי באושר וחייכתי חיוך רחב. כבר בסיום הפרק השלישי של הספר ידעתי בדיוק איך הוא ייגמר ואפילו איך אני רוצה שתיראה הכריכה.

הרעיונות לאורך הכתיבה היו מגיעים לי בכל מיני שלבים במהלך היום, הספר היה בתוך הראש שלי בכל תהליך הכתיבה.
ברכיבות על לארה, הסוסה שלי, שאותה קניתי בזמן שכתבתי את הספר, היו עולים לי רעיונות והייתי עוצרת וכותבת אותם בטלפון לפי שאשכח אותם. 

“בתקופת הכתיבה, כשהייתי שוכבת במיטה בלילות ולא מצליחה להירדם, המוח שלי היה מביא לי את הרעיונות הכי טובים דווקא אז. וברגע שהיה מגיע רעיון הייתי מיד צדה אותו וכותבת אותו כדי שלא יאבד. לפעמים הייתי נתקעת בכתיבה, התחלתי רעיון ולא ידעתי איך לסיים אותו. אז המחשבות על איך להמשיך היו מלוות אותי בכל רגע ורגע באותו היום, וכמעט תמיד – בלילה, הרעיון המושלם היה מגיע. והיה לי קשה שלא להתפתות ולקום לכתוב את הכול באותו הרגע.

ההשראה הכי גדולה שעזרה לי לכתוב את כל הספר ושאפילו הקדשתי לה את הספר היא הסוסה שלי – לארה. לארה נגנבה חודשיים אחרי שקניתי אותה, והלב שלי נקרע למיליון ואחת חתיכות שהתפזרו בכל רחבי הארץ. כל אוהבי הסוסים של יודפת וגם הדודים שלי התגייסו לעזור בחיפושים אחריה. ואני כמובן לא הצלחתי להתקדם עם הספר. למזלי הטוב, לארה הוחזרה אליי לאחר עשרה ימים. אבל כל הסיפור הזה עורר אותי להבנה שהייתי כל כך תמימה. את הכאב והתמימות הזו הבאתי אל תוך הכתיבה שלי. לארה בעצם עזרה לי להבין שאליס, גיבורת הספר שלי, היא חלק גדול ממני. לכן החלטתי שהמילה “תמימות” תופיע בשם הספר. לארה גם עזרה לי להבין שלמרות שיש אנשים שעושים מעשים רעים בעולם הזה, יש גם אנשים רבים וטובים שמתגייסים לעזור ולכן תמיד יש עוד תקווה. אני מאמינה שתקווה היא מה שהחזיר את לארה אליי. כי רבים אמרו שאין סיכוי למצוא אותה. ובדיוק עם אותה התקווה אליס נלחמת כל הספר.”

כמה זמן עבדת על הספר ובאיזה שלב החלטת להוציא אותו לאור?

“באותו לילה שבו התחלתי לכתוב את הספר כבר יכולתי לדמיין את עצמי מחזיקה אותו ביד, כספר אמיתי עם כריכה והכול. אז בעצם כבר מההתחלה ידעתי שהספר יראה אור. 

את הספר כתבתי בשלושה חודשים אינטנסיביים. ובמהלכם היו שתי הפסקות קצרות: כשלארה נגנבה, כשהייתי בחו”ל וחליתי בשפעת. אבל גם בהפסקות האלה הרעיונות לספר המשיכו להגיע ולחיות בתוכי.

הספר בער בתוך הגוף שלי, והאצבעות שלי היו מובילות אותי מעצמן, אני זוכרת איך הייתי מתיישבת מול המחשב, כשאין לי מושג מה אני הולכת לכתוב, ואת האצבעות שלי כותבות וכותבות, לפעמים הייתי מורידה את הידיים שלי מהמקלדת כדאי לנשום לרגע.”

איך חווית את תהליך הכתיבה עצמו? האם היו אתגרים? מהי התובנה הכי משמעותית מתהליך הכתיבה שלקחת איתך לדרך?

“הכתיבה עצמה הייתה לי קלה מאוד, הרעיונות באו ללא הפסקה ורק הייתי צריכה להחליט איזה רעיון הכי טוב ואותו לכתוב.
קושי רב שאני זוכרת שליווה אותי במשך שלושה ימים היה כשעצרתי באמצע סצנה מאוד משמעותית וטובה בספר, הלכתי לישון כי כבר היה מאוחר, ורגע לפני שהעיניים שלי נעצמו עלה לי רעיון מעולה איך לסיים את הסצנה הזו!
הייתי עייפה ולא היה לי כוח לכתוב את הרעיון, אבל הוא היה כל כך טוב שהייתי בטוחה שלמחרת בבוקר אזכור אותו! אבל לא זכרתי… ומשום שזכרתי שהרעיון היה כל כך טוב ידעתי שלא משנה איזה רעיון חדש יעלה לי הוא לא יהיה טוב כמו הרעיון שכבר עלה לי… בליתי שעות באותו היום בניסיון להיזכר ברעיון שהיה לי אבל לא הצלחתי… במשך שלושה ימים לא כתבתי, וביום שבת בנסיעה בדרך לסבתא וסבא נזכרתי ברעיון שעלה לי! מבלי לבזבז עוד זמן מיד כתבתי את הרעיון והמשכתי לכתוב את כל הסצנה עד סופה. כך למדתי כמה חשוב לכתוב מיד כל רעיון שעולה.

“עוד תובנה שלמדתי היא שלא כדאי לי לתת לאיש לקרוא את הספר עד שלא סיימתי לכתוב אותו. המשפחה והחברים שלי היו מאוד סקרנים בנוגע לכתיבה וכמובן גם רצו לעזור לי. אבל ברגע שהם קראו את הספר היו להם רעיונות משלהם ושיפורים שונים, והיה לי ממש קשה להצליח להישאר בסנטר שלי ולא לתת להם להיכנס לתוך הראש שלי.
כעת אני כותבת ספר שני ואני ממש מיישמת את זה. אני לא נותנת לאף אחד לקרוא את הספר שלי עד שלא אסיים לכתוב אותו. צריך לחכות בסבלנות כדי שתהיה לי את כל התמונה הגדולה.”

מהי התגובה הכי מרגשת שקיבלת מקוראים? 

“אחת התגובות הכי מרגשות שקיבלתי הייתה באינסטגרם. אחת הקוראות מצאה את עמוד האינסטגרם של הספר וכתבה לי בפרטי. והיה שם משפט אחד שגרם לי ממש לדמעות של התרגשות. וכך היא כתבה: “הלוואי ויכולתי למחוק את הספר מהזיכרון שלי ולקרוא אותו מחדש!”. ההורים שלי אמרו לי שזו המחמאה הכי טובה שאפשר לקבל על ספר. את המסר שלה היא סיימה עם המשפט הזה: “אני מאוד מקווה בשבילך שהספר יתפרסם וכולם יכירו אותך, ואני אוכל להגיד שהייתי בין הראשונים שקראו אותו”. היא לא הנערה הראשונה שכתבה לי בעמוד האינסטגרם של הספר, אבל היא לגמרי הייתה הנערה שהכי ריגשה אותי.

עוד מסר מאוד, מאוד מרגש שקיבלתי היה מנערה בת 12, ששלחה לי מכתב בדואר מהיר. היא קבלה מטלה בבית הספר – ללמוד איך כותבים מכתב ואיך שולחים אותו והיא בחרה לכתוב לי.
אני מצטטת כמה מהמשפטים המקסימים והמרגשים שהיא כתבה במכתב: ”את כותבת פשוט מושלם ואני מקווה שיום אחד אוכל להיות סופרת כמוך.
אשמח לדעת מתי יצא הספר הבא כי אני ממש במתח בגלל הסוף המפתיע שכתבת.
זו תעלומה בשבילי מאיפה קיבלת כל כך הרבה רעיונות, וממש ממש אשמח לפגוש אותך בעתיד.
החלום הכי גדול שלי הוא לקבל חתימה ממך”.
המכתב הזה ריגש אותי כל כך! לא האמנתי שיש אי שם נערה שהחלום שלה הוא להיות כמוני!
מיד לאחר שקראתי את המכתב שלה יצרתי איתה קשר ואפילו התחלתי לתת לה שיעורים פרטיים בכתיבה.

הסיבה שאני כותבת היא קודם כל פנימית. אני נהנית לבטא ככה את הרגשות, המחשבות והרעיונות שלי. אבל כשאנשים כותבים לי תגובות כל כך מרגשות על הספר, זה מזכיר לי למה אני צריכה לדחוף את עצמי קדימה ולהוציא עוד ספרים לאור.”

מהן התובנות העיקריות שלך מתהליך ההוצאה לאור? אלו טיפים חשובים תרצי לשתף כותבים אחרים ששואלים את עצמם איך מוציאים ספר לאור בדרך הטובה ביותר? 

“הטיפ הכי כנה וטוב שאני יכולה לתת הוא: קודם כל לכתוב, קודם להוציא את כל הרעיונות, להפוך אותם למילים ולספר, להעביר אותם לדף. רק אחר כך כשכל הכתיבה הראשונית הסתיימה, לעבור הלאה לשלבים של ההגהות והעריכות המייגעות.

ועוד טיפ מאוד חשוב שלמדתי הוא: לא לתת לאנשים לקרוא את הספר או חלקים ממנו עד שהספר לא גמור. אבל מה שכן עובד לי ואני עושה, אומנם לעיתים רחוקות אבל הוא מאוד עוזר ומחמם את הלב, זה לבקש עזרה או הכוונה. 

“מצאתי חברה אחת, שאומנם היא לא סופרת ואין לה רקע בכתיבה אבל היא מאוד חכמה ואני סומכת עליה, ולפעמים אני מספרת לה קטע מהספר ושואלת מה לדעתה כדאי לעשות? והרעיון שהיא נותנת הוא אומנם לא מדויק, מפני שהיא לא מכירה את כל העלילה, אבל הוא רעיון טוב ויכול להוות תפנית בעלילה שאני לא בטוחה שהייתי חושבת עליה, ומשם התפקיד שלי בתור סופרת הוא להתאים את הרעיון לספר שלי, ולהעביר אותו לדף.
וכמובן הדבר הכי חשוב בעיניי בתהליך הכתיבה ובכל השלבים עד להוצאה לאור הוא – להקשיב קודם כל לעצמכם, למה שמרגיש לכם נכון, ואחר כך לראות איך אפשר להוציא את זה לפועל.
וכמובן כמובן להאמין בעצמכם. בהצלחה!”