כמה מעצמנו אנחנו מכניסים לספר

כתיבה אישית

כמה מעצמנו אנחנו מכניסים לספר

כמה מעצמנו אנחנו מכניסים לספר,

הגבול בין כתיבה אישית לחשיפה

 

החיים עצמם הם חומר גלם נפלא לכתיבה ספרותית. גם כשאנחנו כותבים פרוזה בדיונית, המציאות שלנו ואנו עצמנו מחלחלים אל הדפים, לעיתים דרך אירועים ממשיים ופעמים אחרות דרך רגשות, מחשבות וחוויות שעברנו. אבל ברגע שהחומר האישי הופך לספר, עולה שאלה לא פשוטה: כמה מעצמנו אנחנו מכניסים לספר, כמה אנחנו רוצים לחשוף ומה כדאי להשאיר מחוץ לכתב היד?

 

החיים כחומר גלם לכתיבה

החיים הם מקור עשיר לחומר ספרותי. חוויות שעברנו, מקומות שהכרנו, אנשים שפגשנו ושיחות שנחרטו בזיכרון יכולים להפוך לסצנות, לדמויות ולעלילות. אין הכרח לכתוב אוטוביוגרפיה כדי להשתמש בחומרים אישיים. פעמים רבות אנחנו משלבים בכתיבה תחושות מוכרות, קונפליקטים שחווינו או שאלות שמעסיקות אותנו, ועוטים עליהם צורה בדיונית.

אולם ככותבות וכותבים עלינו להבחין בין החוויה הפרטית שלנו לבין הצורה הספרותית שלה, אם ברצוננו לא רק לשמור על הפרטיות שלנו ושל האנשים המקיפים אותנו, אלא גם להציג עיבוד אומנותי ולהפוך את החוויה ליצירה ספרותית. אפשר לכתוב על פרידה בלי לתאר את הפרידה הפרטית שלנו או לבנות דמות מתוך היכרות עם כמה אנשים. לפעמים דווקא המרחק מהאירוע מאפשר לנו לזהות את העניין הטמון בו, המתח הפנימי, הרגש שמתחת לפני השטח.

 

האמת שלי היא לא בהכרח האמת של אחרים

כשאנחנו כותבים על חוויה אישית, אנחנו מניחים על הדף את נקודת המבט שלנו. הזיכרון הוא לא מצלמה אובייקטיבית שמתעדת את המציאות כהווייתה, אלא אפשר לדמותו לפילטר: הוא מושפע מהזמן שחלף, מהרגשות שלנו ומהמשמעות שהענקנו לאירועים. קרוב לוודאי שזיכרונו של אדם אחר שנכח באותו האירוע יהיה שונה מזה שלנו.

ההכרה בכך לא מחייבת אותנו לפקפק בכל מה שאנחנו זוכרים או להימנע מכתיבה אותנטית, אך היא מצריכה מאיתנו מודעות ושאילת שאלות, כדי שנוכל להציג זוויות שונות, להבחין בין מה שראינו ושמענו, מה שהרגשנו ומה שאנחנו מניחים לגבי כוונותיהם של אחרים. כך הסיפור לא יהיה חד-ממדי אלא מעורר מנעד של רגשות ומחשבות.

 

איפה עובר הגבול בין כתיבה לחשיפה?

גם כתיבה על נושאים כללים או רגשות כמו פחד, בושה, מיניות, יחסים משפחתיים, מחלה או משבר יכולה לגרום לנו לחוש חשופים מאוד, גם אם שינינו שמות ופרטים. לכן, כדאי לשאול לא רק מה הקוראים יידעו עלינו, אלא גם איך נרגיש כשהטקסט יהיה בחוץ, כשהוא ייקרא בידי בני משפחה, חברים, עמיתים או אנשים שלא מכירים אותנו כלל.

אין תשובה אחת שמתאימה לכל כותב וכותבת. יש מי שמרגישים בנוח דווקא כשהם כותבים בגלוי על חייהם, ויש מי שמעדיפים לשמור מרחק בין האדם הפרטי לבין המספר (הקול או הדמות שמספרים את הסיפור). שתי האפשרויות לגיטימיות. השאלה שנשאלת היא אם החשיפה משרתת את הספר ואם אנחנו שלמים עם הבחירה לפרסם אותה.

בסיפור שלנו עשויים להופיע גם אנשים אחרים, בני משפחה, בני זוג, חברים או קולגות שיכולים לזהות את עצמם, גם אם שינינו את שמם ופרטים נוספים. עצם העובדה שאירוע התרחש בחיינו לא מעניקה לנו חופש בלתי מוגבל לפרסם פרטים אינטימיים על מי שהיה שותף לו. חשוב לזכור ששינוי שם לבדו לא תמיד מגן על פרטיות.

 

איך שומרים על האמת הספרותית בלי לחשוף יותר מדי?

לפני שמשאירים בכתב היד פרט אישי או רגיש, אפשר לעצור ולשאול כמה שאלות: האם הפרט הזה חיוני לסיפור או מופיע רק מפני שכך הדברים קרו במציאות? האם אפשר להעביר את אותה תחושה באמצעות סצנה אחרת, דמות מורכבת או שינוי נסיבות? האם אנחנו מוכנים שהמידע הזה יהיה נגיש לקוראים גם בעוד כמה שנים?

כשמדובר באדם אחר, כדאי לשאול גם אם אפשר לספר את החוויה מנקודת המבט שלנו בלי לחשוף מידע פרטי שאינו נחוץ. במקרים רגישים, שיחה עם האדם המעורב, קריאה נוספת של עורך או עורכת, ולעיתים גם ייעוץ משפטי, עשויים לעזור לקבל החלטה מושכלת.

ולסיכום, המשמעות של כתיבה אישית ואותנטית היא לא כתיבה נטולת גבולות המחייבת לספר הכול. דווקא הבחירה מה להשאיר מחוץ לספר מאפשרת לנו לכתוב בצורה מדויקת יותר ולבטא את היכולות האומנותיות שלנו כיוצרות ויוצרים באמצעות העיבוד הספרותי, תוך שמירה על יכולת הבחירה והשליטה שלנו לגבי המידע הזולג אל היצירה. 

 

Share this post