הילדה שנמסרה לחמותה הפכה לאישה עוצמתית, יוכי בן-משה חוזרת לילדות של אמה במרוקו

יוכי בן-משה היא ילידת מקנס, מרוקו. בת 80, ציירת, תכשיטנית. בוגרת המדרשה לאמנות. שם ספרה "גראסייה" כשמה של אימה, שנישאה בעל כורחה בגיל תשע והועברה לבית חמותה שדרשה, כמקובל באותה תקופה (תחילת המאה הקודמת), ציות מוחלט ונקטה ביד קשה כלפיה. עם התבגרותה הפכה הילדה לאישה עוצמתית כולל עזרתה רבת הערך בהתנגדות לניצול ילדות בדרך שבה גדלה.

מה נתן לך השראה לכתיבת הספר, מאין הגיעו הרעיונות? 

"שנים רבות חקרתי את הוריי בסקרנות רבה אודות חייהם. הייתי מרותקת לסיפורים עם ניחוח של תרבות אחרת, קשה במיוחד לנשים שהתעמרו בהן. חיים רצופי התעללות, בצל התרבות הנהוגה במרוקו באותן שנים."

"כתבתי את הספר במשך כ-4 שנים. בעידודה של עורכת הספר, דנה שלומי, החלטתי להוציא את הספר לאור."

איך חווית את תהליך הכתיבה עצמו? מהי התובנה הכי משמעותית מתהליך הכתיבה שלקחת איתך לדרך?

"תהליך הכתיבה נע בין געגוע להוריי לכאב על חיי אימי הקשים. קטעים מסוימים גרמו לי לבכי. היו לי עוד הרבה שאלות לשאול, אך בינתיים הוריי עלו למקום שאין לחזור ממנו. בשל כך, רקמתי סביב האירועים המרכזיים סיפורים פרי דמיוני, שסביר שאכן אירעו על פי מה שידעתי והכרתי מסיפוריהן של אימי ודודותיי. רוב הספר מושתת על אירועים אמיתיים.

התובנה העיקרית היא שאפשר לשנות אם מתעקשים ויודעים שזאת הדרך הנכונה."

מהי התגובה הכי מרגשת שקיבלת מקוראים? 

"קיבלתי מבול של תגובות. למשל, מחברתי המרצה לספרות: 'לשת מילים בקדרה עכורה ורקחת טעמים וריחות' ועוד: 'כנה עד קצה העצב', 'כל מילה בספרך רוויה בדמעה משלה', 'אישה של מילים ומסרים'. אלו מקצת התגובות. אלה גרמו לי להבין שאכן נגעתי."

מהן התובנות העיקריות שלך מתהליך ההוצאה לאור? 

"העבודה עם ההוצאה זרמה בנינוחות, ההוצאה הייתה קשובה, נדיבה, וזרמה איתי לאורך הדרך. קטונתי מלהשיב איך מוציאים לאור בדרך הטובה, מאחר שזהו ספרי הראשון (התחלתי את השני). אולי דווקא הוצאה קטנה.

הטיפ הטוב ביותר, מבחינתי, הוא כתיבה בכנות ובאמת בלתי מתפשרת ומבלי לכתוב מילים יפות וחכמות שאינן מחליפות רגש אמיתי. ובספר כמו שלי, המבוסס על אימי, הכתיבה היא בכנות, מבלי ליפות ומבלי להתחשב במה שיגידו."